טעות במייל של אתמול

בעקבות טעות אנוש, נשלח אמש המייל היומי עם מספר טעויות, בהם כותרות שלא קשורות לתכנים, ופוסטים מעורבבים משני מאמרים שונים. המייל הנוכחי הוא המתוקן ובו מופיעים התכנים בצורה הנכונה.

עמכם הסליחה

ממשיך להתמודד

השפיות לא הופכת אותי מבן אדם למלאך. אני ממשיך להתמודד הלאה עם מיטב פגמי האופי של האנושות כולה. בסך הכל אני כן מתחיל להפוך לבן אדם נורמלי, כזה שיוכל להתמודד עם אתגרי החיים. בנוסף אני מתחיל להבין גם שאי אפשר לדבר על הקב"ה בלי לחיות את העובדה שהוא מנהל את החיים וככזה גם למסור לו אותם. אם אלוקים הוא אלוקים חלקי אפילו של 99% הוא לא ממש אלוקים. ואם הוא של 100% אז צריך להאמין בו לגמרי ולא ונסות ולעזור לו. זהו המפתח לחיים שפויים ומחלימים.

צעד שני בתוך הקשר המשפחתי

במהותו, צעד 2 הוא פשוט: "הגענו להכרה כי כח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתנו", פירושו שאחרי שהודיתי בכך שאני לא יכול לפתור לבד את הבעיה שלי, אני מגיע לאמונה שיש מי שכן יכול לעזור לי. כאשר מדובר על הבעיה שלשמה התכנסנו כאן - הלא היא ההתמכרות לתאווה - הרי שהדרך להגיע לאמונה הזאת היא בדרך כלל התבוננות מסביב וצפיה באלו שהצליחו. כאשר אני רואה שלמרות כל הנסיונות שלי במשך עשרים שנה לא הצלחתי אף פעם להישאר נקי יותר מתקופה קצרה, והנה חברים מצהירים שם היו במקום שלי והם נקיים שנים ארוכות - אני מגיע לאמונה שזה יכול לעבוד גם עבורי, וכאשר הם טוענים שהם לא עשו את זה אלא כח גדול מהם - אני מאמין בכך שכח גדול ממני יכול להחזיר אותי לשפיות דעתי.

במקור, הביטוי "כח גדול מאיתנו" נכתב כאן מטעמי נוחות בלבד, לאחר שהיו חברים שטענו שמוקדם מידי בצעד השני להזכיר לחברים החדשים שמדובר בעצם באלוקים, ולכן כדי לרכך את המהלומה, הוכנס הביטוי הזה שאליו קל יותר להתחבר, גם עבור אלו שאינם מאמינים באלוקים. אבל למעשה השינוי הזה מבטא בתהליך העבודה של הצעדים הרבה יותר מאשר כינוי שונה לאותה מציאות, כיון שהוא בעצם מחייב אותי להגיע לאמונה בעוד הרבה כוחות שהם "גדולים ממני" כדי להחזיר אותי לשפיות דעתי - לא רק אלוקים, ולא רק מול התאווה.

בתקופה האחרונה אני חווה קשיים גדולים בתקשורת זוגית, וזה מפתיע בהתחשב בעובדה שאנחנו כבר לא נשואים טריים, וחווינו הרבה קשיים עוד קודם שהגעתי להחלמה, וגם בשלוש וחצי השנים האחרונות בהחלמה היו לנו אמנם עליות וירידות, אבל זה לא היה אף פעם לא בכמות ולא באיכות של מה שאנחנו עוברים כעת. כבר חודשים ארוכים שאני מרגיש ברכבת הרים בלונה-פארק, רגע למעלה ורגע למטה, ואנחנו לא מצליחים לעצור את זה. כל פעם שיש כמה ימים טובים יותר, אנחנו בטוחים שהכל בסדר, ואז זה מתפוצץ שוב בפנים של שנינו, וכלל שהעליה גדולה יותר - כך ההתרסקות כואבת יותר.

אין לי ספק שחלק גדול מהבעיה תלויה בי, וחלק כנראה תלוי באשתי. הביטוי "צריך שנים לטנגו" מעולם לא היה נכון יותר עבורי. הענין הוא ששנינו מוכנים לעבוד על עצמנו ולהשתפר, אבל אנחנו פשוט לא מצליחים לעשות את הדבר הנכון. כתבתי כמה וכמה צעדי 4 על המצב, עשיתי צעדי 5 עם הספונסר, וגם המשכתי את הצעדים הלאה, ובאמת בחלק מהמקומות היה שיפור - אבל בחלק המצב רק החמיר. הילדים שלנו לא רגילים לראות את אבא ואמא רבים ככה, והם לא הבינו מה נחת עליהם בליל שבת האחרונה כשההורים שלהם לא החליפו מילה כל הסעודה (הקצרה מאוד...), וגם לא בדיוק הצליחו לקלוט למה אבא הולך לישון כבר כמה ימים על הספה בסלון במקום בחדר השינה של ההורים. 

בקבוצת הבית שלי כל מוצ"ש אני מרגיש כמו תקליט שבור. כל פעם אני מספר את חצי אחר של הסיפור, פעם למעלה ופעם למטה, ממש נדנדה... שבוע אחד אני מספר שקצת יותר טוב, שבוע הבא שוב על הפנים, וחוזר חלילה.

נו, אז מה עושים? כרגיל, התשובה היא צעדים. הצעד הראשון הוא ההודאה במצב האמיתי שלי, וזה אי אפשר לעשות אם אני לא בודק היטב מה בדיוק קורה כאן. אבל בבדיקה די מהירה אני מגלה ששוב אני עונה להגדרה של חוסר שפיות לפי איינשטיין: "אי שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". הרי כבר תקופה ארוכה שאני מנסה עוד פעם ועוד פעם להחזיר את הזוגיות שלי למצב נורמלי ולא מצליח, אבל למרות זאת אני ממשיך לצפות לתוצאות שונות. זה למעשה בדיוק מה שהיה לי מול התאווה: אין סוף נסיונות כושלים, ובכל זאת המשכתי לנסות פעם נוספת מתוך ביטחון ש"הפעם זה יצליח". אז הצעד הראשון שלי כעת הוא להבין שיש כאן בעיה אמיתית, ולנסות שוב פעם את אותו דבר שכבר ניסית (רק "יותר חזק") לא יעבוד.

אוקיי, אז אני מודה בחוסר האונים שלי. מה הלאה? כעת צעד שני. אני מגיע לאמונה שכח גדול ממני יכול להחזיר אותי לשפיות (כבר הסכמתי שהמצב שלי עונה על ההגדרה של חוסר שפיות). מי זה הכח הגדול ממני? במקרה הזה אני מבין שזה יועץ נישואין. אם אני לא יכול - יש מישהו שיש לו יותר כח ממני והוא כן יכול. כמובן שגם כעת, אני עדיין זקוק לצעד השלישי שבו אני מחליט למסור את הרצונות שלי לאלוקים, כיון שאף אחד לא מבטיח לי שבלחיצה על כפתור הכל יסתדר, ואני צריך לקבל את העובדה שרצונו של אלוקים הוא שייעשה. אבל את החלק של "האומץ לשנות" בתפילת השלווה, אני צריך לעשות בכך שאפנה לכח גדול ממני, כדי שיכול להחזיר אותי לשפיות דעתי.

סיום המסע?

אני נזכר בימים הראשונים שלי כאן באתר-פורום שלנו. בודק בכל חור, בכל פינה מה יכול לעזור לי (על פיתרון לא חלמתי גם בחלומות הוורודים שלי, רק על עזרה בהתמודדות הבלתי נתפסת הזאת). מעיין פה ומרפרף שם. עובר שוב ושוב על דרכי הפעולה ועל הקליפים היפים של הרב שפירא והרב טווערסקי וההוא באנגלית (שם אני מנסה לתייג את עצמי, לאיזה סולם מקרים אני משתייך...).

אז עוד לא ידעתי על שיטה ושמה 12 צעדים להחלמה מהתמכרות למין. לא ידעתי בכלל מה זו "התמכרות". אבל קלטתי שמשהו פה מדבר עלי או יותר נכון אלי.

התחלתי לקבל את המייל היומי והתכתבות נואשת עם י. מהקו החם, שיעזור לי לצאת מהבוץ בו אני נמצא כבר יותר מעשר שנים. בשלב מסוים כשקלטתי שיש כאן תוכנית פעולה רצינית תבעתי/שאלתי/כעסתי למה אין הפניה יותר מפורשת באתר לתוכנית שלנו, של 12 הצעדים?!

מה שאני כן זוכר זה שהחלטתי לפתוח יומן מסע בתוך כל הבלאגן של ההתחלה, יומן מסע שכפי שהבנתי אותו (אז) היה אמור לעזור לי להגיע ל-90 הנכספים.

אכתוב בכנות היו ימים בהם נהנתי והתקדמתי, אבל היו הרבה ימים בהם בוססתי, בוססתי במדמנות של ייאוש עצמי אדיר. של אכזבה ממני ומהתוכנית, מהחיים הארורים האלה. מהידיעה שגם כאן במקום המפלט האחרון מבחינתי אני לא מצליח. אני לא מתקדם. אני נסוג לאחור.

וזה כאב לי, מאוד כאב לי, כתבתי אז "כשכואב צועקים" ואכן ככה הרגשתי, וגם אתם הרגשתם את זה. כשכתבתי עליכם ובשבילכם מתוך תקיפות. מתוך כאב. ולא מתוך הבנה, הזדהות, ורצון כנה לעזור.

כתבתי לכם כל פעם כשרציתי לברוח מההורמונים שהשתוללו בגוף שלי ודחפו אותו להשתמשות ולא הצלחתי לברוח לידיו המלטפות של אלוקים, אז ברחתי לפורום ושם שפכתי את הכעס. יותר נכון את הכאב.

חיכיתי להגיע ל-90 הנכספים ו... הכל יעבור... אהיה מחלים, מפוכח, בריא!

אז ככה אני עדיין לא בריא. מחובר באופן תמידי לאינפוזיה שלי. מקבל תרופות יומם ולילה. מדי פעם גם קופץ לי רמת הסוכר בדמי. אבל אני בבית חולים-מבריאים. במקום בו לא חלמתי להיות בחלומות הכי קסומים שלי. כן כאן איתכם חברים נפלאים ואהובים (אומנם בפחות שעות ופחות שוטטות כאן, בגלל זה שאני מעוניין להחלים מהאובססיות שלי ובהנחיית הספונסר היקר) אבל בלב אני מחובר אליכם חזק. חזק. תמיד.

אני שומר על התכתבות ה-90 יום הראשונים שלי האלה כעל בבת העין, לראות ולהרגיש תמיד מאיפה באתי ולאן אני משתייך. לאן אני שמח להיות שייך.

תודה לכם אחים על החברות. על האכסניה. על שהייתם מה שהנכם.

לקריאת יומן המסע בפורום לחץ כאן

ירידה צורך עליה

דוקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דוקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים. …סוף הכבוד לבא. אין שביל הכבוד מתפתל דרך מישור. שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש