ארץ אוכלת יושביה

שני חברים הגיעו לרב לדין תורה בסכסוך קשה על שטח נדל"ן. כל אחד טוען בתוקף שהקרקע שייכת לו. הרב שומע את טענותיהם ואחר כך אומר: 'ברצוני כעת לשמוע מה יש לקרקע עצמה להגיד'.. בעלי הדין לא הבינו למה הרב מתכוון אך צעדו אחריו לשטח המריבה. הרב השתטח מלוא קומתו על הארץ ועשה עצמו כמקשיב לאדמה, לבסוף קם ואמר: 'האדמה טוענת ששניכם שייכם לה..!' הבינו השניים את המסר, הגיעו לפשרה ונשארו ידידים.

שקט

רק להיום: אהיה שקט ודומם, מקשיב ומחכה לקול האמת שבתוכי. אכבד את האמת שאמצא.

למה לכתוב צעד ראשון?

מבחינתי החשיבות של כתיבת הצעד הראשון היא מכרעת בנקודה אחת מאוד בסיסית בהליך ההחלמה שלי: ההבנה שאני מכור ושאכן אבדה לי השליטה על חיי. כן, אני אומר את הדברים וברוב הזמן גם די מזדהה עם זה, אבל אחרי 208 ימים של נקיות, אז למרות שזה כל יום "רק להיום", מתגנבת לי מחשבה קטנה לראש שאולי בכל זאת אני לא באמת מכור, ואולי אני יכול להסתדר לבד. כן, התכנית היא דווקא נחמדה ועוזרת, אבל אולי הסתדרתי לבד? הנה, הפסקתי להשתמש ומאז הרבה יותר טוב לי וקל לי. זה לא נראה כאילו משהו כל כך קשה, והתאווה נראית לי קצת כאילו משהו זר שהלך וכאילו כעת הוא המצב הנורמלי...

אז ישבתי ושפכתי את עצמי על המקלדת. התחלתי מהאוננות הראשונה ואפילו קודם לכן, ועד להתרסקות שהביאה אותי לתכנית. כתבתי את כל מה שלא הייתי רוצה לכתוב, דווקא את מה שלא הייתי רוצה לכתוב. את הפנטזיות הכי גרועות שליוו אותי, את הנפילות הכי קשות, את הגבולות שחשבתי שלעולם לא אחצה וחציתי, את הפעמים שהכי נגעלתי מעצמי. התמקדתי דווקא בפעמים שבהם הייתי הכי חסר אונים, כיצד ניסיתי בכל דרך לא להמשיך את הדרדור ובכל זאת נפלתי כל פעם עמוק יותר. העליתי על הכתב את איבוד השליטה על חיי, בדיוק עד כמה חיי הפכו חסרי שליטה. איזה דברים הסכמתי לעשות כדי להמשיך את ההתמכרות, איזה דברים הסכמתי לסכן כדי שאוכל להמשיך בנפילות.

כן, סיפרתי שם כיצד אבדתי לי השליטה על חיי והגעתי למצב שגנבתי כסף מצדקה כדי שאוכל להמשיך להשתמש. סיפרתי איך לקחתי כסף כדי לקנות אוכל לשבת ובמקום זה בזבזתי את זה בטירוף חושים של מרדף אחרי תאווה. תיארתי כיצד בחוסר אונים מוחלט, בליל תשעה באב יצאתי מהבית עם הקינות והנעלי בד, אבל במקום לנסוע לבית הכנסת נסעתי לחפש. כל הדברים שלא רציתי לעשות ועשיתי בכל זאת נגד רצוני. 

כשסיימתי לכתוב את הצעד שלי, הייתי מזועזע מעצמי. לא, לא מזועזע מההיסטוריה של מה שעשיתי, אלא מזועזע ממשהו אחר לגמרי. איך לעזאזל אני יכול לספר לעצמי שאני לא מכור? וואלה, אני באמת חי בסרט. זה ממש לא נתפס שאחרי שעברתי עשרים שנה של נפילות בלתי פוסקות שמחמירות כל הזמן, אחרי שניסיתי לעשות כל דבר אפשרי כדי להפסיק ותמיד נכשלתי - אני עדיין מדמיין שאולי כל מה שאני צריך זה קצת יותר כח רצון... משהו לא בסדר בראש שלי. 

ואת ההכחשה הזאת אני רוצה לעקר מהשורש. אז כעת כאשר מתגנבת לי שוב המחשבה הטפשית שאולי אינני מכור, אני פשוט פותח את הקובץ הזה במחשב, קורא בו קצת והכל בסדר. אני חוזר למימדים האמיתיים שלי ומבין שאני מכור מאוד. אני מפנים שאני חסר אונים מול התאווה ושאבדה לי השליטה על חיי. ואני חייב את זה, עבורי לא מדובר במותרות, כי אם יום אחד אצליח להשתכנע שאני לא כל כך מכור, או שאולי כבר נגמלתי - אני בבעיה רצינית. בעבורי, זוהי החשיבות של כתיבת הצעד הראשון.

שלבים בהתמודדות

עוד בוקר אחד אחרי חוסר אונים לא פשוט מאמש. לא ממש יודע אם רצף של חוסר האונים קשור איכשהו לעוד שלב בדרך. האם אני חווה דברים בצורה יוצאת דופן או שהם באמת כך. בכל מקרה אלוקים מזמן לי בשבוע האחרון אתגרים הדורשים ממני מאמץ יתר בעשיית פעולות החלמה.

שלב ראשון בעבר היה להבין שהתאווה היא התמכרות ולא בחירה מודעת לחטוא.

שלב שני היה להבין שאני בורח לשם כדי לא להתמודד עם הקושי הרגשי.

שלב שלישי היה להבין את התהליכים שקורים לי בכל חוסר אונים בחיים וכיצד אני מובל לתאווה בגלל המצוקה הרגשית.

שלב רביעי היה לתרגל ולהתרגל לקבל מצבים גם אם הם לא נעימים ולא לברוח מיד למחוזות אחרים.

שלב חמישי היה לפרק את מה שאני מרגיש, לבודד את המניעים ואת פגמי האופי שגורמים לכל זה ולהתפלל על זה.

כעת אני לומד לחבר את כל השלבים יחד ולא להישאר עם הכאב ועם הקבלה שלו. צריך להמשיך הלאה ולעשות עם זה משהו. הריכוז העצמי שלי עוד יכול לגרום לי להתמכר לכאב ולחוסר האונים. אני לומד לכתוב את מה שאני מרגיש כולל הפינות הכי רגישות שמסתתרות מאחורי חוסר האונים ולהוציא את זה החוצה. לבודד מתוך זה את פגמי האופי, לחפש את ההפך מכל זה ולבקש מאלוקים שיתן לי את הכח והדברים שאני כה חסר אותם ושיעזור לי לקבל את מה שאיני יכול לשנות במי שאני.

כך מתבצעת ההעברה של המצב מחוסר אונים וכאב לכיוון השחרור.

אני עדיין לומד.

ירידה צורך עליה

דוקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דוקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים. …סוף הכבוד לבא. אין שביל הכבוד מתפתל דרך מישור. שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש