וכל מאמינים

גננת אחת החלה לקבל תלונות מההורים על כך, שהם לא מרוצים ממה שהילדים מספרים על קורותיהם בגן. כשהתלונות התרבו, החליטה הגננת לכתוב מכתב תגובה להורים בזו הלשון: 'הורים יקרים, אני מבקשת מכם לא להאמין לכל הסיפורים של הילדים שלכם על מה שקורה בגן. בתמורה, אני מתחייבת לא להאמין לסיפורים שלהם על מה שמתרחש אצלכם בבית'...

תרגול אהבה

"ההזדמנות הגדולה ביותר לתרגול אהבה, היא לא בפגישות, אלא בבית שלי. וזה בדיוק המקום שהכי קשה לעשות את זה... אבל אני חייב לעשות זאת, אחרת לא אוכל לפרוץ לתוך החיים, ואני רוצה לחיות!"

המחוייבות לעשיית פעולות

שבת האחרונה היתה עבורי שבת עמוסה מאוד. לא הייתי בבית והשתתפתי באירועים שונים שמטבע הדברים - כמו כל יציאה מהשגרה - גרמו לי לכל מיני מתחים, רגשות ועוד. בשבת אחרי הצהרים, יצא לי להשתתף בשיחה שהיתה עבורי טריגר רציני של תאווה, וידעתי שאני חייב לפעול - ומיד. השנים הארוכות של ההתמודדות עם התאווה כבר לימדו אותי, שאם אני לא פועל מיד על דברים קטנים - אצטרך לפעול אחר כך על דברים גדולים, ולא תמיד זה יהיה בהצלחה.

דבר ראשון יצאתי מהשיחה, כיון שאי אפשר לומר "אני מודה שאני חסר אונים" ולהישאר באותו מקום בלי לעשות כלום. זאת בדיחה. אני לא יכול לומר שהפנמתי את הסכנה בחציית כביש שלא במעבר חציה, תוך כדי שזה בדיוק מה שאני עושה. אם אני חסר אונים מול התאווה - אז דבר ראשון זה אומר שאני לא יכול לצרוך תאווה, גם אם זה עולה לי באי נעימות מסויימת של הפסקת השיחה.

אז הלכתי להתפלל מנחה בבית הכנסת, אבל לא יכולתי להשתחרר ממה ששמעתי. בגופי הייתי בתפילה, אבל הראש שלי היה במקום אחר, ולא יכולתי להשתחרר מזה - לא משנה מה עשיתי. בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, ראיתי במקום חבר אחר מהתכנית, ושמחתי עליו כמוצא שלל רב. גררתי אותו החוצה תוך כדי שאני לוחש לו שאני פשוט חייב מישהו לשתף ותודה לאלוקים ששלח אותו. מסתבר שגם הוא היה צריך מישהו לשתף, וכך שנינו הרווחנו... חבר שמבין אותי זה נס, והאפשרות לחשוף את מה שעובר אצלי בראש בלי להסתכן בכך שמישהו ישפוט אותי זה בכלל פלא פלאים. בזכות התכנית יכולתי לספר לו מה שעבר עליי, להודות בחוסר האונים ולהזכיר לעצמי שהדבר הכי חשוב בחיים שלי זה להישאר נקי היום.

זה היה טוב אבל זה לא היה מספיק. אמונה זה טוב, אבל בתכנית למדנו שאמונה ללא פעולה - אינה שווה דבר, ואני הייתי זקוק לפעולות נוספות. תודה לא-ל שהיתה לי פעולה מוכנה לביצוע: קבוצת הבית השבועית שלי היא במוצאי שבת ואני עושה מאמצים רבים לא לפספס אותה. הבעיה היא שאני רחוק מהבית וכדי להגיע לקבוצה נדרש מאמץ לא מבוטל. עבורי, זאת היתה מתנה משמים. בזמן כזה אני לא צריך פעולות קלות אלא דוקא פעולות שבאות בקשיים, פעולות כאלו שעצם העשיה שלהם מוכיחה לעצמי מה חשוב בחיים ומה אני מוכן לעשות למען המטרה הזאת.

לא בכוחי בכלל, היה לי את המוטיבציה לעשות את המאמץ ולהשקיע את מה שהיה נדרש ממני כדי להגיע לקבוצה (אם כי באיחור). עצם המאמץ הזה היה כל מה שהייתי צריך כדי להשתחרר מהרעל שנכנס אצלי למוח, והוא הספיק עבורי כדי להשתחרר מהתאווה אליה נחשפתי. פעולות הם לא דבר קל, אבל הם מה שמשנה עבורי את המצב.

הפחד מהפחד

חוויתי כעת "הארה" גדולה. אני מתיישב מיד לכתוב אותה, כדי לצקת אותה לתוך מסגרת כתובה, כדי שתהיה חדורה יותר טוב בראשי, אני רוצה לאחוז בה ולהתעמק בה, שתישאר בקרבי.

קראתי בספר הגדול (עמ' 67 – 68), ופתאום הבנתי דבר מה גדול.

למעשה, למה באתי הנה? מה הכי הציק לי? מה היא הנקודה הדומיננטית ביותר שסחבה אותי לתכנית כשהיא תופסת באפי?

אומר בכנות: הפחד. כמובן, השיקולים שלו היו רבים והכאבים שלי היו מגוונים; אבל אחרי ככלות הכול התחשה הכי דומיננטית שניהלה אותי היא הפחד שאתגלה; הפחד שהסיפורים שאליהם המחלה קלעה אותי אליהם ילכו ויסתבכו; אי היכולת שלי לנהל את החיים הכפולים הללו.

במילים אחרות, ברגעים הראשונים לפני שהבנתי בכלל מהי התכנית, לבטח לפני שהתחלתי להרגיש מהי התכנית – חשבתי לעצמי: הנה יש דרך שתוכל לחזור בו למסלול הנורמלי. תמשיך להיות אדם מכובד בקהילה, ותיפטר מהצל האפל והמלוכלך, מלא התאווה, שמעיק עליך ומכביד עליך.

היום, בקריאה היומית שלי בספר הגדול פתאום הבנתי שהיום אני פה, אני בתכנית, בשביל משהו אחר לגמרי – בשביל להיות פתוח ומחובר לאלוקים.

כתוב שם, שאלכהוליסט צריך (בצעדים 7 – 9) לעשות את מה שנכון, גם אם המשמעות היא שהצעד הזה הולך "להרוס" לו את שמו, את מעמדו, את פרנסתו. בדרך כלל, הספר מוסיף, הנכונות לנקוט בצעד כזה גורמת דווקא לתוצאה הפוכה, להצלחה ולכבוד ולצמיחה – אבל לא זה העניין. 

אני פה בתכנית כדי ללמוד לקבל את מה שאלוקים תיכנן עבורי, לקבל זאת בלב שלב. רצונו יעשה ולא רצוני. להיות פתוח לאלוקים באמת, למסור לידיו את חיי, ולהפסיק להיות האלוהים של עצמי. גם אם משמעות הדבר היא שהכבוד שלי יפגע וכדומה.

כמובן כמובן, אני לא הולך לעשות שום צעד ללא התייעצות עם הספונסר ועם חברים, ללא מסירת העניין לאלוקים, ללא תפילה שיעזור לי ויסייע בעדי. אבל ברמת הנכונות הנפשית, ברמת התכלית הרוחנית שלי – אני מתחיל להרגיש, ורוצה ללמוד שעליי להיות מונע מהרצון לדעת לעשות את מה שנכון שאעשה, את מה שאלוקים רוצה שאעשה; ולא מהרצון – להמשיך להיות אני, בלי הפחד להתגלות; להמשיך להיות אני – בלי המחלה.

ירידה צורך עליה

דוקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דוקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים. …סוף הכבוד לבא. אין שביל הכבוד מתפתל דרך מישור. שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש