אנא אני בא
חבר חדש כותב בפורום:
לא יודע מאיפה להתחיל.
ואת מה להוציא.
מרגיש שהכל כלוא אצלי בפנים כבר שנים.
לא יכול להכיל את זה כבר.
עליות ומורדות.
אור וחושך.
קושי ומכאובים.
שתיקה ודומייה.
הכחשה והתעלמות.
שנים שאני עדיין עובד על עצמי שאני יכול ומסוגל להתגבר עליו.
שנים שאני עובד על עצמי.
שנים שאני חושב, הנה עוד קצת וגברתי על עליו.
שנים של אשליות.
שנים של ניסיונות ונפילות ניסיונות ונפילות.
שנים של שקר.
שנים של פחד.
שנים של איבוד ההערכה העצמית.
אלו המילים הראשונות שיצאו לי כשהתחלתי לכתוב.
אז ככה, שלום לכם,
הסיפור שלי בטח יישמע מוכר.
מגיל צעיר אוננות, שהפכה לרדיפה כפייתית אחר פורנוגרפיה-סרטים, תמונות וכו'
רווק, בשנות העשרים לחיי,
זיכרון הראשון שלי סביב המין היה סביבות כיתה ו' - אז נחשפתי לראשונה לתמונות עירום. בחטיבת הביניים ובתיכון עברתי התמודדויות קשות סביב האוננות. לא הצלחתי להתגבר עליה.
ברבות השנים הסקרנות הלכה וגברה וכך נחשפתי לעולם הפורנוגרפיה.
התשוקה לפורנוגרפיה לא פסחה על תקופת הלימוד בישיבה ולא על השירות הצבאי.
בהתחלה באמת חשבתי שזה עניין אמוני-הלכתי, ושאני אצליח להתגבר עליו תוך קריאה בספרים והתחזקות.
התבדיתי.
הבנתי שזה חזק מכל מה שאני מכיר.
אני כבר מתהלך מיואש במשך שנים. מת מהלך.
איבדתי את חיוניות החיים. שמחת החיים כבר נגוזה ואני אנה אני בא.
את האתר פגשתי כבר לפני שנים מספר. אבל שוב היצר היתל בי. חשבתי שאני לא באמת צריך לכתוב ולהשתתף. חשבתי שאני חזק ממנו.
וכך הלכו להם עוד שנתיים של סבל וכאב. לי ולסובבים אותי.
לא יודע להסביר מה אירע לי היום, אבל משהו בלתי מוסבר דחף אותי לשבת ולכתוב. ולהוציא. ולשתף.
אני לא יודע מה יקרה מחר ואפילו ברגע שאשלח את ההודעה. לא חשבתי על שום תהליך ולא קיבלתי על עצמי שום דבר.
בסך הכל החלטתי לכתוב את זה. כדי שלא אהיה עם זה לבד. כי זה גדול עליי. גדול מדיי.
חבר ותיק מגיב:
שלום חבר יקר וברוך הבא (השב).
אצטרף לדברים שכתבו החברים לפניי, כיון שכולנו עברנו כאן תהליך דומה, כולנו מזדהים עם הכאב אבל גם עם התקווה שישנה כאן עבור מי שבאמת מוכן לעשות פעולות כדי להפסיק לסבול. ברשותך אני רוצה להאיר נקודה אחת שעבורי היתה (ועדיין) מאוד קריטית כדי להחלים. הנקודה הזאת היא השאלה מה אני מוכן לעשות אחרי שהבנתי והפנמתי שאני מתמודד עם בעיה שלא תיעלם מעצמה.
כמוני כמוך, במשך הרבה שנים הייתי משוכנע שהפיתרון מעבר לפינה, ושהוא לא דורש שום מאמץ אלא רק להגיע אליו. בהתחלה זה היה הבר מצוה, אחר כך הישיבה, אחר כך החתונה וכן הלאה - תמיד זה היה ברור לי שיבוא יום ופתאום פוףףףף הבעיה תיעלם ואני אהיה חופשי ומאושר. בסוף הגעתי לכאן והבנתי שזה לא הולך לקרות. כאן למדתי בפעם הראשונה על כך שיש לי בעיה אמיתית ובעיקר הפנמתי שהפיתרון לזה לא יתרחש מעצמו, והוא ידרוש ממנה עשיה של פעולות. ברגע זה השאלות שעולות בדרך כלל הן כמובן איזה פעולות ולמה צריך לבצע אותן? אבל לדעתי אלו הן שאלות שגויות. השאלות הנכונות הן "איך" ולא "למה".
במילים אחרות, אם כואב לי באמת ואני מבין שיש לי בעיה - אני מוכן גם לנקוט בפעולות כדי להגיע אל הפיתרון. במקרה שלנו יש צורך בהרבה פעולות, חלק קשות, ולכך יש צורך במוכנות לעשות הכל.
הסיבה שאני כותב את זה היא שהרבה פעמים יש לנו את ההרגשה כאילו עצם זה שהגענו לכאן וכתבנו בפורום זה יהיה הפיתרון ולא נצטרך לעשות כלום מעבר לכך. השחרור הגדול שלפעמים אנחנו מרגישים מעצם העובדה שאנחנו מוכנים להודות בבעיה שלנו, ובעיקר הקבלה שאנחנו זוכים לה מהחברים שמזדהים איתנו - הם צעדים גדולים מאוד והם אבני הבנין שלנו להתקדמות, אבל אסור לנו להתבלבל ולחשוב שהם המטרה בפני עצמה והם כשלעצמם יהוו פיתרון.
מודעות עצמית זה חשוב וחברים מקבלים ומבינים זה מדהים, אבל בסופו של דבר מה שנדרש מאיתנו זה שינוי פנימי אמיתי שהוא הרבה יותר עמוק ומצריך הרבה יותר זמן, התמדה ומוכנות. הפורום והמייל היומי הם כלים מצויינים כדי להתחיל את התהליך (ולכל אחד יש את קצב ההתקדמות שלו מתי להמשיך הלאה), אבל בדרך כלל הם לא מספיקים (בעיקר במקרים בהם כבר ניסינו הכל ותמיד נכשלנו, לעומת חברים שרק זקוקים למעט יותר חיזוק).
אם זה נשמע כאילו משהו מפחיד - אז כנראה לא הצלחתי ליצור את הרושם הנכון, כיון שהתהליך הזה, למרות הקשיים שלו, הוא תהליך נפלא של שחרור והתקדמות. נכון שהוא קשה - אבל אי אפשר להשוות את הקשיים לעומת הרווחים. גם ללכת לעבודה כל בוקר זה קשה, גם לאכול בריא זה ויתור, ואפילו המטרה בהליכה לחדר כושר היא כדי להתאמץ בפעולות קשות - אבל כל הדברים האלו נעשים מתוך רצון לשיפור ולחיים טובים יותר. ההחלמה מהתמכרות היא תהליך לא קל - אבל בשורה התחתונה הוא מהנה ונותן סיפוק והרבה דברים טובים נוספים.
