תפילת השלווה והאומץ
כשנכנסתי לתוכנית אני לא זוכר מתי זה היה אולי כשסיימו בקבוצה הטלפונית את המפגש, או כשקראתי לראשונה בספר הלבן או תוך כדי הקשבה והתייעצות עם חבר מהתוכנית שמעתי אז לראשונה את "תפילת השלווה".
שמעתי, הזדהתי וקצת התקוממתי.
איך מתפללים תפילה שבסך הכל בנויה על כמה מילים שהמציאו כמה גויים, בכזו דביקות בכזה דיוק רב בכל מילה שלה? ממש כמו כת כלשהיא.
בהמשך הבנתי והתחברתי, והיום כשחבר מסיים את המפגש עם תפילה אחרת (תפילת צעד 3 או 7) זה קצת צורם לי.
ברשותכם אני רוצה להרהר בקול מה הכוונה בה ואולי הדברים מאוד פשוטים, ובכל זאת.
בהתחלה הבנתי אותה כך "קלי תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם" אוהו... השלווה כמה שכמהתי כל חיי לטיפת שלווה.
אני איש של חוסר שלווה, של חוסר שקט, של חוסר רגיעות, תמיד תליתי את זה במשפחתי או בסבא שלי שהנחיל לנו את הנמרצות/הרגזנות הזאת: זהו זה פה נולדתי וככה אמות. כך אמרתי ונחרדתי. לא. לא. לא רציתי לסיים את חיי באותה פקעת כעסים ששררה במשפחתינו (ואיני יכול להרחיב).
אני נזכר כעת איך ראיתי בחור בשיעור שלי בישיבה הוא היה כ"כ רגוע וכ"כ שליו, ממש סמל לרגיעות ולמתינות וכל כך קינאתי בו ושאלתי בחור אחר: תגיד לי מתי גם אני אלמד גמרא כך מתוך התנענעות איטית ורגועה על הדפים הצהובים והנאה פשוטה מכל רגע? מתי גם אני אלך לחדר האוכל בשלווה אקח את המנה המוכנה בשבילי בלי חטיפות ובלי סחיבות תחת אפו של הטבח? וזה היה למרות כל האמונה בהשגחה פרטית עליה גדלתי ובה השקעתי את כל רוחניותי! כמה עשרות רבות של פעמים פשוט התחננתי למו"ר שליט"א שאזכה סוף סוף למנוחת הנפש, לרגיעות, נראה לי שכמעט כל פעם בה שוחחנו הוא בירכני (מעצמו) שתהיה לך מנוחה. שתהיה לך מנוחת הנפש...
אוקיי אז כאן אומרים לי באמת להתפלל לאלוקים שייתן לי את השלווה ואת הרוגע לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם והם כ"כ הרבה, כמעט את כל החיים שלי: אישתי/ילדי/ביתי/מקום מגורי/משפחתי/פרנסתי וכו' ממש כמעט את כל חיי אני רוצה ולא יכול לשנות! אז אלוקים אתה מקור הכח העליון שלי תן לי את השלווה לקבל את החיים והמצבים כמו שהם.
עכשיו מגיע הקטע הבא "אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי". נו. טוב. את זה ברור מאליו. ברור שאני יכול לשנות דברים, למה אני צריך אומץ בשביל זה? אני הרי בן אדם שמזיז פרויקטים (רק אם הם לא מדי קשים...) אני יודע גם לשגע את הספונסר כשצריך (וגם כשלא...) אז למה אני צריך אומץ?
זה נשמע כזו קלישאה כזאת כאילו בגלל שאמרנו מקודם שלווה-לקבל-שאיני יכול עכשיו אנו אומרים את ההפך מזה אומץ-לשנות-ביכולתי. זו הרי תפילת השלווה נכון? אני בא לבקש כאן על הרוגע ועל השלווה שאהיה בן אדם שליו שלא מחפש כל הזמן להתמלאות ולשוטט. אז איך נכנס כאן אומץ ושינוי?
היום לראשונה אני חושב שקצת הבנתי את הכוונה הכל כך פשוטה.
התפללתי שחרית בבית הכנסת בו אני מתפלל קבוע. בשונה מהרגיל ניגש לעמוד חזן חדש והוא קצת השתהה, וכנראה שזה הפריע לכמה מהזריזים שכבר היו מוכנים עם התפילין כך שלפתע אני שומע מאחורי את אחד מהמתפללים צועק בקול (כאילו לעצמו...) הודו לה' קיראו בשמו, וממשיך הלאה.
עכשיו הקדמה קצרה, איש של צדק ויושר אנוכי הקטן. אני לא יסבול שמישהוא מנסה לכפות בכוח את עצמו כאילו בלי כוונה... אתה רואה שכולם כאן עדיין בלי תפילין, אז נכון שכבר הגיע הזמן אבל קצת התחשבות ובכלל תן לו לחזן שינהל את העסק. ויותר מזה הרי מדובר במישהוא (מעצבן...) שבהרבה דברים כך מנהל את כולם כאילו בדרך אגב, אוקיי. ולכן קוראים לי אריאל. ואני כאן. ואני לא אתן לו. ואני לא כזה נמושה כמו כולם כאן. אני אמיץ. (ממש כמעט שמתי ידיים על המותניים בצורה הפגנתית תוכ"ד שהמחשבות שועטות בתוכי) אז אני מכריז באותו רגע בה הוא מכריז את מה שהכריז, "בא"ה אמ"ה שנתן לשכווי בינה", וגם כאילו בצורה אגבית כאילו אף אחד לא שם לב.
אחרי רגע אני קולט מה אני מבקש כל יום המון המון פעמים "ואת האומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי" ישנם דברים שהורסים אותי כמו טינה/קינאה/פחד/גאווה אני צריך בשבילם את האומץ להשתנות. כן. פשוט להשתנות-לשנותם. ולקבל את זה שאני לא מנהל את העולם. ואני קולט תוכ"ד שייתכן שהעניין הזה הרבה הרבה יותר שורשי אצלי מהחלק הראשון של השלווה, רק שזה הרבה יותר מוסתר למרות שאני נתקל בו על כל צעד ושעל כשפגמי האופי הללו מנהלים אותי ואת תאוותי אותי ואת החלמתי.
