נדדה שנת המלך

במדינה אחת סבל המלך מנדודי שינה קשים ולא הצליח להירדם. טובי הרופאים נתנו לו את כל סוגי כדורי השינה אך שום כדור לא הועיל. לאחר שהתייאשו הגיע למקום יהודי עם סיר צו'לנט ואמר למלך: 'תאכל מזה ובטוח תרדם'. אכל המלך את החמין ומיד נרדם לארבעה ימים. מיד כשהתעורר, קרא המלך לכל הרופאים והחוקרים ואמר: 'אנחנו חייבים לדעת איך הצ'ולנט הזה עובד'. בדקו המומחים את מרכיבי הצ'ולנט במעבדה, ערכו תחקיר ודיווחו למלך: 'איך נרדמת אנו בטוח יודעים אבל איך התעוררת עדיין לא הצלחנו להבין'...

נתיב אישי

יש לי נתיב אישי משלי ללכת בו, אולם אני אסיר-תודה לחברותא ולאחרים שסבלו מהתמכרות ולומדים ליישם את עקרונות ההחלמה, בדיוק כמוני.

כעומק הסודות עומק המחלה

תסכימו איתי ידידים שיש משהו לא הוגן בתובנה שאני חולה כמו הסודות שלי. אחרי שהלכתי כבר כברת דרך והבנתי שאני חולה, וזה היה ממש לא קל. נחתה עלי התובנה הקשה יותר, שאסור לי להותיר אף סוד בתוכי. זה נורא. מילא היו אומרים את זה למישהו אחר, ניחא. היה יותר סביר לו הייתה זו תרופה למחלות אחרות, כי אז עוד איך שהו זה היה נסלח. אבל לבא אלי, מכור לתאווה שאוצר בתוכו את סודות הגרעין, לא פחות. ולומר לו שצריך פתיחות מוחלטת? זה הזוי לחלוטין!

אלוקים אדירים! למה דווקא המכורים לתאווה שאוצרים בתוכם את הרגישים שבסודות, מדוע דווקא הם אלו שצריכים להוציא את הכול כדי להחלים?  למה לא יכולה להיות אלטרנטיבה רפואית אחרת?

שמעתי פעם סיפור נחמד על מורה שביקש מתלמידיו לשים תפוחי אדמה בתוך שקית אטומה, וללכת איתם במשך כמה שבועות צמוד צמוד אליהם, לכל מקום אליו הם הולכים. אחרי תקופה אסף הוא את כולם ויחד הם פתחו את השקיות. הצחנה הייתה מזעזעת... הוא הסביר להם שככל שאנו שומרים על הסודות שלנו סגורים וחתומים עמוק עמוק בתוכנו, כך אנו הולכים ומתמלאים בעובש המתפשט בכל גופנו.

לא מדובר באמת על מחלה אנונימית שבאופן לא מובן, התרופה היא הוצאת הסודות. כאן הסיפור שונה. הסיבה למחלה והמקום בו היא יושבת, הם הסודות. הם הולכים שלובי זרוע עם הפחדים והטינות, ומתדלקים את התאווה. זה קשה להיפתח, קודם בפני עצמי, ואחר כך בפני אחרים. האבסורד הגדול הוא שאפילו לעצמי היה קשה לי להיפתח. כל עוד לא כתבתי את הצעד הראשון, למרות שידעתי בדיוק את היסטורית המחלה שלי, לא ממש הבנתי את מה שהיא עשתה לי. גם לא הבנתי את חוסר האונים שלי בצורתו האמתית. 

אני יכול להמשיך ולהסתיר כמה מסודותי, אבל אני מבין שזו שאלה של חיים ומוות. ואני רוצה לחיות! מעולם לא רציתי לחיות כל כך, כמו מאז שגילית שעד עכשיו לא חייתי במובנה האמתי של המלה. אם יש חיים של ניצחון הולך וגובר על התאווה, אני רוצה אותם. ואני מבין שאצטרך לעשות הכל כדי להשיג ניצחון גובר והולך על התאווה, על הפחד, ועל הסודות שלי.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב

החלמה חיובית מול החלמה שלילית

כאשר הגעתי להחלמה, הדבר היחיד שידעתי הוא שאני לא רוצה ליפול, ואילו כל מה שמעבר לכך - לא עניין אותי בכלל. מצידי לא היה משנה האם זה יהיה על ידי שאלוקים יקח ממני את הרצון להתאוות או שיקשור לי את הידיים (והמוח) מאחרי הגב כך שלא אוכל ליפול, העיקר היה מה לא לעשות - לא ליפול, ואם אפשר אז גם לא להתאוות בכלל.

אבל אז אמרו לי שאין דבר כזה לבסס החלמה על "לא", ואם אני רוצה החלמה אמיתית - אני חייב מהר מאוד לעבור לשלבים המתקדמים יותר שעוסקים דוקא ב"כן". יש לכך שתי סיבות מרכזיות: ראשית כל, כמעט בלתי אפשרי להישאר נקי רק על ידי "לא". שנית, גם אם אצליח - לא אהיה שמח ולא יהיה לי טוב, כך שלא ארוויח כלום מהמהלך. אולי אשאר נקי טכנית, אבל לא הגעתי לכאן עבור נקיות טכנית אלא עבור החלמה שפירושה לחיות חיים טובים יותר, וזה לא יכול להיות רק על ידי המנעות משימוש בתאווה.

ההבדל בין שני סוגי ההחלמה נקרא לפעמים בשם החלמה חיובית מול החלמה שלילית. כאשר מדברים על החלמה שלילית, אין הכוונה למשהו שלילי (למשל נקיות בעקבות פחד משתק) אלא לכך שהדבר היחיד בהחלמה הוא העובדה שלא מתרחשת נפילה. [בדומה לכך ישנן מחלות נפש שמאופיינות בתסמינים חיוביים ושליליים, כאשר "חיוביים" אין פירושם שהם טובים אלא שישנם תסמינים פעילים, ואילו "שליליים" פירושם שהתסמינים הם חוסר בפעילות או רגשות נורמליים.]

לדוגמא, אתמול היה לי יום קשה בעבודה, קצת דכדוך בבית, עניני כספים שונים וכן הלאה. לא משהו מיוחד, אבל בפירוש לא יום קל. הענין הוא שלא עשיתי שום פעולות של החלמה שיכלו לתת לי את האפשרות להתחבר ולהרגיש טוב יותר. כאשר יצאתי אחה"צ לרחוב, פתאום הוא התמלא בנשים... שאלתי את עצמי למה היום יש כל כך הרבה תאווה ברחוב, ואז הבנתי שהרחוב לא השתנה - מה שהשתנה זה אני. הנשים ברחוב היו שם בדיוק כמו כל יום, אבל לי פתאום היה קשה להתמודד איתן (או יותר נכון לומר - להתמודד עם עצמי). אז נכנעתי, ויתרתי, לא הסתכלתי, אבל עם כל ויתור הרגשתי כאילו מישהו נותן לי אגרוף בבטן, והכאב של הסטת המבט בלי ללגום את המראה פנימה היה מוחשי וחזק.

זאת דוגמא למפוכחות שלילית. הדגש היה על "לא". נכון, זה עבד ונותרתי נקי, אבל האם היה לי יום טוב? בודאי שלא. האם אצליח להמשיך כך לאורך זמן? שוב התשובה שלילית.

כשחזרתי הביתה הבנתי שאני חייב לתרגל מופכחות חיובית, וכך למרות שהייתי עייף ועסוק, נפגשתי עם חבר לחצי שעה ועבדנו את הצעדים. בבוקר השתתפתי בקבוצה טלפונית, אחר כך התקשרתי לספונסר, וכעת אני כותב כאן, דבר שעבורי הוא גם כן חלק מתכנית ההחלמה החיובית. 

זוהי דוגמא למפוכחות חיובית. כעת אני מרגיש טוב יותר, ואני מקווה שכאשר אצא לרחוב, אגלה שהשגרה חזרה והתאווה הרבה שהציפה אותו נעלמה. כעת אני יכול לומר שאני מרגיש טוב ומחובר למרות הקשיים הרגילים של החיים, וגם הרבה יותר קל לי לוותר על התאווה. אלו הם החיים שאני רוצה לחיות.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

הדרך חשובה

tk ,jbוגם חשבון הנפש אינו 'סביב המטרה', היכן אני אוחז, להיכן כבר הגעתי, אם אני רחוק מהמטרה או לא, אלא הוא 'סביב הדרך', האם עשיתי היום מה שמוטל עלי, ומה יש עלי לעשות מחר, מה הביא אותי היום להיכשל ומה אוכל לעשות כדי שלא אכשל מחר, ובמה עוד אוכל להשתפר.