הזמנה להשתתפות בכנס "בקדושה"

ארגון "בקדושה" יקיים בכ"ה תמוז (16 ביולי) כנס תחת הכותרת "שיח מיני - פתיחות וצניעות", בהשתתפות רבנים ואנשי מקצוע מהשורה הראשונה.

לפרטים אודות הכנס. להרשמה און-ליין

אשפוז מוצלח

איש אחד שהיה מאושפז זמן ממושך חוזר מבית החולים ומספר לחברו: “זוכר שכשהייתי מאושפז הרופא הבטיח לי שתוך שבועיים אהיה על הרגליים?”

עונה החבר: “כן, ומה קרה?”

מספר לו האיש: “הוא באמת צדק, כדי לממן את הטיפול הייתי צריך למכור את המכונית…”

אלוקים בכל אחד

כשאני נושא את בשורה ההחלמה למכורים אחרים, אנסה לשים לב לכוח שמאחורי הבשורה. היום כשאראה מכורים אחרים מחלימים, אנסה לזהות את אלוקים שבתוכם, כך שאוכל לזהות טוב יותר את אלוקים שבתוכי.

אני צריך כסף!

אני צריך כסף. בעצם, אני פשוט חייב כסף. אני לא יכול בלי הדבר הזה. אני כוסף אליו כמו לא יודע מה. אבל איך אני משיג אותו? מה אני עושה בשביל זה?

יום אחד, בעודי פוסע ברחוב, אני פוגש גבר חסון למראה, שבידו צרור שטרות מרשרשים. "הי! אפשר כמה שטרות? אפשר?" "אצלי זה לא עובד ככה!", משיב הבריון, "אצלי לא מבקשים! אצלי לוקחים! אין אצלי מושג של נתינה, יש רק חטיפה ולקיחה!"

אני מנסה לקחת כמה שטרות, ואז אני חוטף את הזבנג של החיים שלי... הבריון הנחית עליי מהלומה. הסתחררתי. ראיתי כוכבים. נפלתי שדוד על המדרכה...

למחרת, משום מה, חשבתי שהפעם זה יהיה אחרת. שוב ניגשתי אל הבריון, מנסה לקחת מידו שטרות, ושוב חטפתי סדרה של מהלומות.

לא יודע מה נכנס בי, אבל לא הבנתי אחרי פעם-פעמיים, ואפילו לא אחרי הרבה יותר מזה. במשך שנים ארוכות ניסיתי ללא הצלחה להוציא שטרות מידיו של הבריון, חטפתי מכות רצח, ואף פעם לא הצלחתי להפסיק את ההרגל ההזוי הזה. האמת, שכמה פעמים הצלחתי להוציא מידו כמה שטרות, אבל אז גיליתי שהם מזוייפים.

באחד הימים, התגלגל לידי עיתון, בו היה מדור שנקרא "דרושים". מה זה "דרושים"? שאלתי את אחד מחבריי. הוא הביט בי בתמיהה בלתי מוסתרת, אבל בכל זאת הסביר: "זה מדור שבו מפרסמים הצעות עבודה". "מה זו עבודה?", שבתי ושאלתי. תמיהתו של אותו חבר גברה בצורה שלא תתואר, ובכל זאת לא איבד את סבלנותו: "עבודה היא מקום שאתה עובד בו, משקיע זמן ומאמצים, ובתמורה אתה מקבל כסף".

הדברים היו קשים עבורי לעיכול. יש דרך אחרת להשיג כסף! היא לא מהירה. היא דורשת מאמץ והשקעה. אבל, מצד שני, אולי השטרות שאקבל בה יישארו אצלי, ואולי הם אפילו לא יהיו מזוייפים. החלטתי לנסות, והרמתי טלפון לאחד ממקומות העבודה המוצעים. עברתי ריאיון קצר והתקבלתי.

העבודה לא הייתה קלה, היא דרשה ממני מאמץ יומיומי. אבל זה מאוד השתלם. קשה לתאר את התחושה הטובה שלי בסוף כל חודש, עם קבלת המשכורת. מצאתי את מה שבאמת חיפשתי כל השנים. נפשי חסרת המנוחה מצאה את מקומה.

***

אני צריך משהו. אני פשוט חייב איזה משהו, שאני לא ממש יודע איך לקרוא לו. יש בתוכי איזה שהוא חור שחור שחייב להתמלא. אני לא יכול בלי המילוי הזה. אני כוסף אליו כמו לא יודע מה. אבל איך אני משיג אותו? מה אני עושה בשביל זה?

יום אחד, בעודי פוסע ברחוב, אני פוגש גברת נאה למראה. הי! יש לי תחושה שאולי אצלה אמצא את מה שאני מחפש. אני לא שואל אותה אם זה בכלל מתאים לה. המושגים שלי הם מושגים של חטיפה ולקיחה. סוג של אלימות רוחנית.

אני מנסה לקחת כמה מבטים, משם אני ממשיך להתגלגל במהירות למחוזות אחרים, ואז אני חוטף את הזבנג של החיים שלי... השימוש בתאווה הנחית עליי מהלומה. הסתחררתי. ראיתי את הסוףכוכבים. נפלתי שדוד על המדרכה...

למחרת, משום מה, חשבתי שהפעם זה יהיה אחרת. שוב ניגשתי אל התאווה, מנסה לקחת מידה משהו שימלא אותי, ושוב, בסופו של דבר, חטפתי סדרה של מהלומות.

לא יודע מה נכנס בי, אבל לא הבנתי אחרי פעם-פעמיים, ואפילו לא אחרי הרבה יותר מזה. במשך שנים ארוכות ניסיתי ללא הצלחה להשתמש בתאווה, ולמלא באמצעות השימוש בתאווה את החר השחור שלי, ללא הצלחה. בכל פעם חטפתי מכות רצח, במובן הנפשי, אבל אף פעם לא הצלחתי להפסיק את ההרגל ההזוי הזה. האמת, שכמה פעמים הרגשתי, ש"הנה, הפעם באמת מצאתי את מה שימלא אותי", אבל אז גיליתי שהתחושה הזאת הייתה רק שקר וזיוף, ושאחר כך הרגשתי הרבה יותר גרוע מאשר אי פעם הרגשתי קודם לכן.

באחד הימים, התגלגלתי לפורום "שמור עיניך", בו דיברו על שנים-עשר הצעדים. קראתי עליהם בשקיקה וגם שאלתי עליהם את החברים בפורום. הם התייחסו אליי באהדה בלתי מוסתרת, והסבירו, זו תכנית עבודה, שבה אתה משקיעה זמן ומאמצים, ובתמורה את מקבל את החיבור שתמיד היה חסר לך. חשבת שהתאווה תמלא את החיסרון הזה, אבל באמת, רק החיבור לאלוקים ימלא אותו.

הדברים היו קשים עבורי לעיכול. יש דרך למלא את החסרון שלי, ולפתור את המצוקה שחשתי. היא לא מהירה. היא דורשת מאמץ והשקעה. אבל, מצד שני, אולי זה יעבוד. אוליי אקבל מילוי אמיתי. החלטתי לנסות, והרמתי טלפון ל"שמור עיניך". מעבר לקו ענו לי בצורה נעימה, מכילה ומסבירת פנים. שאלו אותי כמה שאלות, בכדי לברר מהו הפתרון המתאים ביותר לבעיה שלי, והמליצו לי ללכת לקבוצה חיה של שנים-עשר הצעדים.

זה לא היה קל. מלבד ההליכה לקבוצות נדרש ממני גם מאמץ יומיומי. אבל הוא מאוד השתלם. קשה לתאר את התחושה הטובה שלי בסוף כל תקופה של התקדמות, עם קבלת המתנות החדשות שבדרך. מצאתי את מה שבאמת חיפשתי כל השנים. נפשי חסרת המנוחה מצאה את מקומה.

כמה זמן זה לוקח?

כמה זמן לוקח העסק הזה? "שבועיים ואני בחוץ" - כך חשבתי בימים הראשונים שלי כאן. עם הזמן הבנתי שאני אשאר כאן עוד הרבה כי זה בעצם לכל החיים.

היום יותר מעניין אותי זה כמה זמן לוקח כל צעד או יותר נכון כמה זמן מחכים בין סיום צעד מסוים לבין התחלת הצעד הבא אחריו או כמה זמן נשארים בכל צעד?

איני כמובן רוצה להיכנס כאן בין כל מאמן למאומן שלו, אלא רק להתייחס לעניין באופן כללי ובעיקר לדברים שמנעו ומונעים ממני להתקדם בצעדים.

כשהתחלתי את המסע הזה לראשונה בלבי חששתי מהצעד הרביעי (שלא לדבר על התשיעי...). כשהספונסר שלי הציע לי לחכות עם הצעד הרביעי, שמחתי על הדחייה ולקח לי עוד כמה שבועות אחרי שכבר הוא אישר לי שאפשר להמשיך עד שבאמת התחלתי לעבוד על צעד 4. עברה לה עוד שנה עד שהגעתי לצעד 8 ששם נתקעתי שנה שלמה. התחלתי צעד 9 על אשתי וכמה שבועות אחר כך נפלתי וכיום אני מתחיל מחדש.

אחרי חזרה למקורות בקריאת ספרות ובהאזנה לחברים מחלימים ב AA וב SA, הבנתי שהדחייה הזו פגעה בי קשות.

הספרות מציעה לא להתעכב בשום צעד אפילו יום אחד.

בספר "צעד קדימה לפעולה" על צעד 4 נכתב: "הספר הגדול מציע לעשות את צעד ארבע מיד לאחר עשיית צעד שלוש, ביל W השותף המייסד של אלכוהוליסטים אנונימיים, עשה את חשבון הנפש של הצעד הרביעי רק כמה ימים אחרי המשקה האחרון שלו, כאשר עדיין היה בבית החולים."

בלימוד של הספר הגדול של ג'ו וצ'ארלי נכתב: "אנחנו תמיד רוצים לעצור כאן לרגע ומסתכלים על הזמן בין צעד 3 וצעד 4. אנו תמיד שומעים אנשים שואלים את השאלה, כמה זמן אתה צריך לחכות אחרי שסיימת צעד 3 עד שאתה מתחיל צעד 4? ואנחנו שומעים כל מיני תשובות. לפעמים הם יגידו 30 יום, אולי 90 יום, או אולי 6 חודשים. שמענו פעם אחת מקצוען בתחום שמייעץ לאנשים לחכות מינימום של שנתיים. והשאלה שלנו בחזרה לאותו אדם הייתה: "כמה אנשים הרגת עם האמירה הזאת?"".

אנחנו מנסים למצוא דרך לחיות בו אנחנו לא יכולים רק להיות מפוכחים, אבל יכולים להיות לנו קצת שקט נפשי, שלווה ואושר, וכל יום שאנחנו מתמהמהים עם צעד 4, הוא יום שבו אנו עדיין מלאים בכעסים, בושה, פחד, אשמה וחרטה. עוד יום שאנו לא מרגישים טוב. אנחנו באמת לא יודעים כמה ימים אנחנו יכולים ללכת בלי שהמוח שלנו יתחיל לחשוב על לגימה נוספת של משקה. הדבר הבא שקורה הוא שאנחנו כבר שכנענו את עצמנו שזה בסדר לשתות, ואנחנו בסופו של דבר שיכורים שוב.

אני חוויתי על בשרי את הסבל של כל יום מלא בכעסים, בושה, פחד, אשמה וחרטה. עוד יותר חוויתי על בשרי להיכן זה יכול לקחת אותי. איני יכול להרשות לעצמי את הלוקסוס של דחייה נוספת בביצוע הצעדים.

התחלתי מחדש צעד ראשון לפני 37 יום וכיום אני בצעד 4. מתפלל לא לדחות שום צעד אפילו לא יום אחד נוסף.

הדרך חשובה

tk ,jbוגם חשבון הנפש אינו 'סביב המטרה', היכן אני אוחז, להיכן כבר הגעתי, אם אני רחוק מהמטרה או לא, אלא הוא 'סביב הדרך', האם עשיתי היום מה שמוטל עלי, ומה יש עלי לעשות מחר, מה הביא אותי היום להיכשל ומה אוכל לעשות כדי שלא אכשל מחר, ובמה עוד אוכל להשתפר.