צרות בצרורות

שוטה אחד מ'חכמי חלם' קיבל טלפון, הוא מרים את השפופת, מאזין ומתחיל לבכות. - 'מה קרה'? שואלים אותו. - לא עליכם, אמא שלי נפטרה!' לאחר כמה דקות שוב מתקבלת שיחת טלפון ושוב ה'חכם' פורץ בבכי. - 'מה קרה עכשיו? מדוע אתה שוב בוכה'? - 'אל תשאלו, אח שלי התקשר, גם אמא שלו נפטרה!'..

אלוקים בכל אחד

כשאני נושא את בשורה ההחלמה למכורים אחרים, אנסה לשים לב לכוח שמאחורי הבשורה. היום כשאראה מכורים אחרים מחלימים, אנסה לזהות את אלוקים שבתוכם, כך שאוכל לזהות טוב יותר את אלוקים שבתוכי.

הוא משרת

באחת הפעמים, שבהן שזכיתי להתעוררות רוחנית (בלי שמץ של מירכאות!) ,של סידור וניקיון הבית למשך כמה שעות – נתקלתי באיזשהו חפץ נחמד, לא יקר, אבל גדול במימדיו, שאשתי קנתה לילדים מוטל על הרצפה, כאבן שאין לה הופכין. "רגע!", חשבתי לעצמי, "הסיטואציה הזו מוכרת לי! כבר ראיתי אותו כך לאחרונה, אפילו כמה פעמים, הרמתי אותו, החזרתי למקום, וכעת – שוב?"

ומתוך אותה מחשבה ראשונה הפציעה מחשבה שנייה, עמוקה וחדה יותר: "רגע, הוא משרת אותי, או אני משרת אותו?" הרי החפץ הזה נקנה כדי שיהיה נחמד לילדים שלי. כדי לשרת אותי. אותנו. אבל אם כל הזמן אני נאלץ להתכופף ולהרים אותו, שוב ושוב ושוב, הרי שהתהפכו היוצרות, ובמקום שהוא ישרת אותי, אני משרת אותו. וזה, הרי, לא מתקבל על הדעת!".

בהחלטיות, נטלתי את החפץ והשלכתי אותו בממקומו הראוי לו – בפח האשפה... אשתי חזרה הביתה ותמהה על החפץ המונח בשקית הזבל. הסברתי לה בקצרה את הרציונאל, והיא הגיבה: "אבל הילדים נהנים מזה". "בסדר גמור", השבתי, "אבל זה לא צריך לייצר לי עוד עבודה. אם את רוצה תוציאי ותדאגי (כשאני לא נמצא), שהם יחזירו את זה למקום. אבל – אם אמצא אותו על הרצפה עוד פעם, אני זורק אותו סופית. החפץ הזה אמור לשרת אותי, ולא אני אמור לשרת אותו". אשתי הסכימה. (כעבור כמה ימים מצאתי שוב את החפץ על הרצפה. הרמתי, הראתי לה, והשלכתי לפח לצמיתות, בהסכמתה, בצורה נינוחה ולא רוויית טינה. אני אסיר תודה על כך).

***

בתחילת הדרך שלי בתאווה, היה נראה שהיא משרתת אותי, במידה כזו או אחרת. אז נכון, כבר בהתחלה הרגשתי רע, על כך שאני עובר על העבירה החמורה ביותר בתורה, ועל כך שאני רוצח ילדים. אבל במקביל, התאווה הייתה גם משהו שמשרת אותי, לא רק משהו שגורם לי רגשות אשמה.

אני זוכר, שבפגישה הראשונה שלי אצל המטפל, שקיוויתי שימצא פתרון לבעיה שממנה אני סובל זמן כה רב, הוא שאל אותי, מה אני מוצא בה, בתאווה. חשבתי וחשבתי, עד שלבסוף הגעתי להגדרה שהניחה את דעתי והשבתי: "יש בזה משהו קסום". ואכן, במשך שנים היה בזה, ועדיין יש בזה, משהו קסום, משהו שמעביר אותי למחוזות (מדומים ושקריים) של עונג. ממש "אור אין סוף" ("האלוהים השלילי שלי"...).

אבל באיזה שהוא שלב, הסבל שהתאווה גרמה לי גבר על העונג שהיא הסבה לי. במקום שהיא תשרת אותי, אני התחלתי להיות עבד שלה, ו"נוגשת העבדים" הזו (ראו בספר הלבן, עמ' 42) ממש היכתה בי ללא רחם. המצב הזה גרם לי לחפש דרך להיפטר מן התאווה ומן הסבל שהיא גורמת לי. כל פעם ניסיתי "להשליך אותה לפח", אבל אף פעם לא הצלחתי. (אני מכיר חבר עם סיפור קשה, שמספר שהוא הגיע למצב שבו היה בוכה בדמעות במשך כשעה, כל הנסיעה אל המקום שבו התכוון ליפול, ואחר כך היה בוכה כל הדרך חזור. אבל הסבל הזה לא עזר לו להפסיק).

הייתי כמו ילד קטנטן, שעומד ליד הפח עצום המימדים שבחוץ ("הצפרדע"), ולא מצליח להגיע אליו. הייתי חייב את ה"מבוגר", את הכוח הגדול ממני עצמי, שיעזור לי לוותר על שקית הזבל המנופחת של התאווה (בכלל, התאווה מנפחת דברים בלי פרופורציה...) ולהשליך אותה לפח על בסיס יומיומי.

אין יום שבו אני יכול לעשות זאת לבד. אני קטן מדי, והפח הוא ממש גבוה בשבילי. האמת, שתמיד אשאר כזה. הפתח של הפח הוא ממש גבוה, והשקית כל כך כבידה... ברגע שאחשוב ש"הנה, אעלה על כסא, או אמצא דרך אחרת לעשות זאת בעצמי", אני בסכנה גדולה שאשאר עם השקית המסריחה. אולי איכשהו אפילו אמצא את עצמי בסוף מונח עמוק בתוך אותה שקית קטלנית, מבלי יכולת לצאת. הסרבול הנפשי שלי בהחלט מאפשר לדברים כאלה לקרות.

שנים הייתי ילד עקשן. ממש התעקשתי ש"אני יכול לבד!" ואני לא רוצה שיעזרו לי. גם כשביקשתי עזרה, לא באמת התכוונתי. וכנראה, ההורה האחראי שליווה אותי לאורך כל הדרך המסריחה (והכואבת) הזו, הבין שאני עדיין לא באמת מבקש, ולא טוב לצמיחה האישית שלי להתערב בשלב הזה.

באיזה שהוא שלב, גם אני, העקשן כל כך, נשברתי. הבנתי שבאמת אין לי שום סיכוי, ודווקא אז, באופן פלאי, פתאום הצלחתי. טוב, הצלחנו. אני ואבא ביחד. ואם להיות כנה – בעיקר הוא, אבל הוא נתן לי להרגיש שותף. זו באמת הרגשה טובה.

***

אסיר תודה לאלוקים על הפוסט הזה ועל כל המשלים שבו. ממש לא תכננתי שהוא יתגלגל לאן שהתגלגל. התכנון שלי היה רק להסביר את העיקרון שבכותרת. תודה לך! ממש נהניתי לקרוא...

להשלמת הדברים, אני רוצה להביא כאן כמה ציטוטים מ"הספר הלבן" (עמ' 37-38):

"עם הזמן, תחושת התענוג מתחילה להיחלש; אנחנו מרגישים פחות הקלה. ההרגל מתחיל לייצר כאב, וכשהכאב גובר על התענוג מתחילים להופיע... מתח, דיכאון, זעם, אשמה ואפילו מצוקה גופנית...

בסוף, ההתמכרות תופסת מקום ראשון לפני הכול, והיכולת שלנו לעבוד, לחיות בעולם האמיתי ולתקשר בצורה נוחה עם אחרים סובלת בהתאם...

בשלבים מתקדמים, ההרגל של ההתמכרות למין הופך למנגנון ההתמודדות העיקרי שלנו ולמקור התענוג היחיד בחיינו. אחר כך הוא כבר לא עוזר לנו להתמודד ומתחיל ליצור בעיות חדשות שצריך להתמודד איתן.

במעגל הקסמים הזה, מה שהיה בעבר התרופה הופך למחלה, מה ששימש קודם כתרופה הופך לרעל, הפתרון הופך לבעיה".

אוי לי מיצרי, אוי לי מרבי

בשבת התפרסמה כתבה במקור ראשון על תכנית 12 הצעדים והמתנגדים לה. כתבתי תגובה שאני מקווה שתתפרסם, ובינתיים אני מצרף אותה גם כאן.

***

בדברים שלהלן לא אכנס לוויכוח על היחס התורני הנכון לתכנית שנים-עשר הצעדים. במקום זה אנסה לכתוב מן הזווית המיוחדת של מי שנמצא בתוך התכנית, למרות שרבו מתנגד לה.

הגעתי לתכנית לפני שנתיים וחצי. אחרי שנים ארוכות של נפילות בתדירות משתנה באינטרנט ובהוצאת זרע לבטלה, וניסיונות אין-ספור לצאת מזה במגוון דרכים ושיטות, הכאב היה כבר קשה מנשוא. חייתי בפיצול אישיות בלתי אפשרי – מצד אחד ירא שמים ומחפש לעבוד את ה', ומצד שני מוצא את עצמי שוב ושוב במקומות הכי מזוהמים ושפלים. הרגשתי כמין דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד, או, ברוח פרשת השבוע, "דוקטור פינחס ומיסטר זמרי". באותה שנה התחיל ארגון "שמור עיניך" לפעול בארץ, והציע, בין השאר, קבוצות תמיכה שפועלות על-פי תכנית שנים עשר הצעדים. הצטרפתי אחרי התלבטויות וחששות גדולים, בגלל הבושה מהחשיפה, אבל בחסד ה' התכנית עזרה לי, ומאז אני זוכה לחיים נקיים ומפוכחים יותר.

שלושה חודשים אחרי שהצטרפתי, חבר שלי שאל את מורי ורבי על ההשתתפות בתכנית, והרב ענה לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאין להשתתף בה. זו הייתה מכה גדולה מאוד עבורי, והיא דרשה ממני החלטה קשה מנשוא. מצד אחד – הידיעה שהתכנית עוזרת לי להינצל מאיסורי תורה חמורים מדי יום, ומאפשרת לי קשר עם אלקים ברמה שלא שיערתי שאזכה לה; ומצד שני – הידיעה שמורי ורבי הוא באמת מנהיג שיכול לקחת על כתפיו הכרעות קשות כאלה, ושאי אפשר לדחות כלאחר יד את ההתנגדות שלו, וגם שאני לא מוכן לוותר עליו או להתרחק ממנו.

מה שעזר לי להחליט היה הוותק המסוים שכבר צברתי בתכנית. למדתי הרבה דברים מניסיוני ומניסיונם של אחרים. למדתי שלמרות שההתמכרות שלי הייתה קשה לזיהוי, אפילו על-ידי מטפלים (רמת השימוש שלי הייתה נמוכה יחסית), היא באה לידי ביטוי באלף צורות ודרכים, שהנפילות באינטרנט היו רק אחת מהן. המכור סובל מגישה שגויה לחיים, שגורמת לו להתנגש אתם ועם עצמו בהמון אופנים, והדרך היחידה שלו לברוח ולו באופן זמני מהמתח שנוצר, היא ה"שימוש" (במקרה שלי – נפילות באינטרנט).

ההתמכרות שלי (הלכאורה-קלה, כאמור) פגעה בי בכל חזית אפשרית בחיים. ביחסים עם הוריי, עם אחיי, עם אשתי, עם ילדיי, עם השכנים, עם אנשים בעבודה. היא פגעה ביכולת שלי לעמוד בסיכומים, לומר אמת, לאהוב, לעמוד על הצרכים שלי, להתפרנס, לדבר בנינוחות, לוותר, אפילו לשמוע חדשות. כל מפגש משפחתי או חברתי היה עבורי אסון בפוטנציה. ולא יכולתי לדעת את כל זה עד שתכנית שנים עשר הצעדים פקחה את עיניי. אדרבה, חשבתי שהחיים שלי דווקא די בסדר, חוץ מבעיה אחת מציקה.

כשהתמונה הזו התבהרה לי, ההכרעה ביחס לדברי הרב נעשתה יותר פשוטה. אם זה היה קשור אליי בלבד, יכול להיות שהייתי מוכן למסור את הנפש ולקיים את דברי הרב. אבל כשהבנתי שרבים מסביבי סובלים בגלל מחלת ההתמכרות שלי, לא הסכמתי להקריב אותם על מזבח האידיאולוגיה שלי. וזה היה די ברור שלמרות שהתורה של הרב שלי היא עמוקה ומחיה נפשות, אין בה עדיין את הכלים המעשיים שיאפשרו לי להתמודד עם ההתמכרות. וניסיתי, האמינו לי שניסיתי. בתכנית שנים עשר הצעדים, לעומת זאת, הכלים האלה קיימים.

המתח הזה, בין האיסור של הרב לבין הבחירה שלי בפועל, איננו קל לי. אני שואל את עצמי שוב ושוב מה אני יכול לעשות כדי להינצל מהסכנות שמורי ורבי מזהה בתכנית, בלי לנטוש אותה. לפעמים אני מתרץ לעצמי שגם אם נאמר שהתכנית היא סוג של כימותרפיה שהורסת חלקים רוחניים בתוכי, היא עדיין מצילה עבורי את החיים בכללם. לפעמים אני קורא את דברי הרבנים המתנגדים ונכנס לאי-שקט למשך ימים ארוכים. אבל ההכרעה שלי עדיין ברורה.

ארבעה חודשים אחרי ההחלטה להמשיך בתכנית, הבנתי שאני לא יכול לתת לה לחצוץ עוד ביני לבין מורי ורבי. נפגשתי אתו, וסיפרתי לו על הקושי שלי, על ההרס שההתמכרות גורמת למשפחתי. על כך שאני מתווכח אתו בתוך הראש שלי כדי לשכנע אותו שאני עושה את הדבר הנכון. לא ביקשתי אישור להמשיך בתכנית, וגם לא קיבלתי אותו. הרב עדיין סבור שהיא אסורה ומזיקה מאוד. אבל הוא חייך אליי וקיבל אותי כמו שאני. אני מודה על זה בכל יום לריבונו של עולם.

לא לתת לעבר להפריע

אדם שיש לו חובות, אם הוא אדם פיקח ובריא אין הם משפיעים על תפקוד ביתו כלל, כי הוא מבדיל בין החובות לבין החיים של הבית. כמו"כ החטאים הם חובות גדולים להקב"ה, אבל אסור לתת להם להשפיע על מהלך החיים של האדם.