שלא יפסיד הרבה

יהודי תפרן יצא פעם עם בנו לחנות מסוימת כשלבסוף הוא מתמקח על המחיר. לאחר שהמוכר נכנע והסכים לתת הנחה משמעותית הוציא הלה מכיסו פנקס צ'קים ורשם המחאה על הסכום המבוקש. לאחר צאתם מהחנות פונה הבן לאביו ושואלו גלויות: 'אבא, הרי בין כה אתה יודע שהצ'ק יחזור, בשביל מה להתמקח כל כך על המחיר'? עונה האב ורחמנות בקולו: 'המוכר נראה לי יהודי טוב, חבל שיפסיד הרבה'...

נס ההחלמה

רק להיום:אאשר את הנס של החלמתי ואהיה אסיר-תודה על כך שמצאתי אותו.

זהירות! צבא לא טרי...

כבר אחרי תקופה קצרה של נקיות בתכנית, התחלתי לשאול את עצמי שאלה נוקבת ומאיימת:

הרי מיום ליום פוחת הרושם של הסבל העצום שהייתי נתון בו. הזיכרונות מיטשטשים. אני מתקשה לזכור בצורה מוחשית את הרגשות הכואבים. גם ה"דקירה" החזקה שחשתי בכל מעמקי אישיותי, ברמ"ח איבריי ושס"ה גידיי כבר התקהתה מאוד.

כתוצאה מכך, מיום ליום אני פחות מרגיש את הצורך הקיומי להתרחק מאש התאווה. אני פחות מרגיש שעליי להיאחז בפעולות ההחלמה כאדם טובע הנאחז בחבל הצלה.

ואם כן, מדובר במשחק אבוד מראש. חסר סיכוי. הרי מיום ליום הרשמים ייחלשו וההכחשה שלי תתחזק. הזמן החולף והמשכיח ימשיך לשחק לרעתי. עד שיום אחד יהיה לי מאוד קשה, והתאווה מאוד תקרוץ, ומן הסתם אחזור להשתמש בה. כשאגלה מה עוללתי לעצמי, כבר יהיה מאוחר מדי. כבר אהיה עמוק בפנים.

אז מה עושים?...

***

מסתבר שיש כמה תשובות לשאלה הזו (למשל: מפגש עם הכאב שהוא מנת חלקם של חברים חדשים, מזכיר לי את הכאב שלי. כמו כן, הצריבה בתודעה של העובדה שתאווה היא ממש רעל בשבילי, מאוד עוזרת לי. אשמח לשמוע גם מה עובד בשבילכם). אולם, ברצוני להתמקד כאן בהיבט אחד.

בכדי להישאר נקי לאורך ימים ושנים, לא מספיק לרצות להפסיק עם התאווה. הפסקת הסבל של השימוש הכפייתי בתאווה, מתוך החיבור עם אלוקים, אמורה לגרום לי "התעוררות רוחנית", ורצון לחיות את כל תחומי החיים שלי באופן רוחני, מתוך כנות ואמת.

אם יש לי את ההתעוררות הרוחנית הזו, אזי כל ימי חיי (גם אלה הפחות טובים) יהיו חלק ממהלך של התקדמות רוחנית, של לקיחת אחריות, של טיפול בשורשי המחלה, וממילא של התרחקות מהגישה החולה של התאווה, מהריכוז העצמי ומהחיים בתוך הראש שלי.

אבל אם אין לי התעוררות רוחנית, במוקדם או במאוחר (כנראה במוקדם...), אזניח את הטיפול בפגמי האופי שלי, אתרשל מן האחריות המוטלת עליי במגוון תחומים, ואמצא את עצמי שוב במצולות התאווה.

האמת, שלא כזה כיף לכתוב את הפוסט הזה. בעיקר בגלל שאני מאוד רחוק מההדרכה הכתובה בו. אני מרגיש שאני מפנה כלפיי עצמי אצבע מאשימה.

בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי עושה כמעט תמיד את מה שלא צריך לעשות (בעיקר "למרוח" את הזמן במקום לעשות את הדברים הנכונים לאותו זמן). החיים שלי הרבה פחות נעימים בגלל זה. האמת, שתכל'ס - הכי כיף זה לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון, אבל הבעייה שזה גם הכי קשה... (בשבילי לפחות...).

מהתאווה סבלתי רבות, וזה גרם לי לרצות לעשות הכל כדי להפסיק. עם שאר תחומי החיים זה מורכב יותר. מצד אחד, אני אכן חווה סבל גדול מכך שהכל "תקוע", אבל מצד שני, אני לא רוצה למות כפי שרציתי בעקבות התאווה.

התהליך שלי עם אלוקים כאן הוא כמו בתהליך ה"נסירה". בהתחלה היינו "אחור באחור". הייתי מוכרח להיות קשור אליו, כדי לא להתפרק לרסיסים כל פעם מחדש. אבל אחר כך, אחרי תקופה של נקיות, אני כבר פחות מרגיש את ההכרח הזה. אני ניצב בצומת שבה אני צריך לבחור קשר של "פנים בפנים" עם אלוקים, קשר שבו אני מחובר אליו לא כדי להימלט מפני אסון, אלא כי אני רוצה לחיות חיים מתוקנים ישרים וטובים.

שנזכה לכך, ושנזכה לעשות את הפעולות הנכונות לשם כך!

איך מתמודדים?

חבר חדש כותב בפורום:

היום היום ה15 של נקיות. בע"זה שאצליח היום לשמור על נקיות.

אתמול היה יום קשה. לאחר שבוע יחסית נינוח עם התפתחות טובה בזוגיות ועם עצמי היצר תקף.

היה לי קשה יותר לשמור עיניים ברחוב. ראיתי שזה חזק ממני וזה תסכל אותי. בימים לפני כן הצלחתי יותר בקלות אתמול זה לא הלך. בערב הרגשתי קושי גדול. לא רציתי לבוא כך לאישתי אך לא נרדמתי והיא הרגישה בכך. היא נסתה לעזור לי ואמרה שעדיף שנהיה ביחד ולא להאבק בזה גם אם אני בא מהתאווה, אבל הרגשתי ניתוק גדול במקום חיבור.

כיצד אתם מתמודדים? זה כואב לי כאבי מוות.

חבר ותיק מגיב:

לפני כשנתיים פורסם כאן פוסט תחת הכותרת "המלחמה מעייפת - הכניעה משחררת" (או לפחות משהו דומה לזה), שבו הסביר אחד החברים את ההבדל בין כניעה לבין מלחמה. זה היה רק פוסט אחד מתוך שורה ארוכה של פוסטים שכתבו כאן החברים השונים ובהם כל אחד נתן את הזווית שלו לשאלה מה ההבדל בין כניעה לבין מלחמה. הרי בשורה התחתונה - כולנו רוצים את אותו דבר, וזה שחרור מהתאווה, אז מה ההבדל בדיוק בין כניעה לבין מלחמה?

נזכרתי בפוסט ההוא כאשר קראתי את מה שכתבת, כיון שמה שאתה מתאר הוא בדיוק התיאור של מלחמה, לעומת הכניעה שהיא ההיפך הגמור מכך. לכן, לא פלא שאתה מותש אחרי מלחמה שכזאת.

אבל לפני שאני חוזר לכניעה ומלחמה, ישנן שתי נקודות שבעיניי הן חשובות מתוך הדברים שאתה כותב. הנקודה הראשונה היא הנסיון להתמודד לבד, דבר שאצלי מעולם לא הצליח, ולא משנה כמה חזק ניסיתי. ואפילו אם זה יישמע מייאש, כדאי לשים את הדברים על השולחן: הפורום והמייל היומי הם כלים מצויינים לעזור לנו להחלים, אבל אם הם כל מה שיש לי - זה לא יספיק. אני צריך אנשים אמיתיים שאני בקשר איתם כדי שאוכל להחלים. הנקודה השניה היא שכאשר ניסיתי להפסיק את השימוש בתאווה על ידי קיום יחסים עם אשתי - זה היה מתכון לאסון. לא רק שזה לא עזר לי, כיון שבסופו של דבר תמיד נפלתי, אלא שזה הרס את החיי נישואין שלי, גם אם לא ראיתי את זה באותו הזמן.

אז מה הכוונה כניעה? אנסה להסביר מה זה עבורי, למרות שהמילים די מגבילות את זה, וכנראה כדי להכנע צריך גם לחוות את זה על ידי שרואים כיצד אחרים עושים את זה. כניעה הוא המקום בו הויתור על התאווה לא מגיע מתוך חוזק וכח והרגשה של מאבק שבו אני יכול לנצח, אלא בדיוק ההיפך - מתוך המקום שבו אני מודע לכך שאלוקים ברא את בני האדם מוגבלים, ואחת ההגבלות האישיות שלי היא שאני פשוט לא מספיק חזק כדי לנצח את זה. אחד הדימויים שעוזרים לי זה לחשוב שאני עומד בחוף ים ונאבק בגלים, וכל פעם הם מכריעים אותי ומפילים אותי, עד שאני מבין שבמאבק הזה שבו זה אני מול הגלים - הגלים תמיד ינצחו. מאותו רגע אני מתחיל להוריד את הראש בכל גל שמגיע, במקום להילחם בו, ונותן לו לעבור מעליי.

בכל פעם שאני נתקל במושא תאווה, הראש שלי רוצה לחזור לשם, ועומדות בפניי שתי דרכים: דרך אחת להילחם נגד הרצון הזה, ודרך שניה לקבל את הרצון הזה, להודות שאני חסר אונים מולי, לכופף את הראש ולהמתין שזה יעבור. כשאני מנסה את הדרך הראשונה אני מתעייף, גם אם אני מצליח לעמוד בגבורה מול הגל. הדרך השניה משחררת, והיא הדרך היחידה שאני מכיר שבאמצעותה אלוקים משאיר אותי נקי במשך 1295 ימים.

לא לתת לעבר להפריע

אדם שיש לו חובות, אם הוא אדם פיקח ובריא אין הם משפיעים על תפקוד ביתו כלל, כי הוא מבדיל בין החובות לבין החיים של הבית. כמו"כ החטאים הם חובות גדולים להקב"ה, אבל אסור לתת להם להשפיע על מהלך החיים של האדם.