רגשות, כאב ומחשבות על הרב מצפת
1.
אני נכה רגשית. עבורי רגשות מעולם לא היו משהו שידעתי להתמודד איתו בצורה נורמלי, ותמיד זה היה באחת משתי דרכים לא בריאות: או שנסחפתי במערבולות רגשיות שאיימו להטביע אותי, או שהדחקתי כל גילוי של רגש כך שלא הרגשתי מאומה. שתי הדרכים היו שני צדדים של אותה מטבע.
כאשר שמעתי לראשונה על פרשיית הרב מצפת, השתמשתי במנגון ההדחקה וסירבתי לתת לרגשות להגיע אליי. הפעלתי את מערכת כיפת הברזל שהעניקה לי כיסוי מלא מהרגשות המאיימים. זה לא שהכרתי את הרב, אבל פרשייה שכזאת עשויה לטלטל אותי בלא מנוח ולאיים על האיזון הנפשי שלי, אז הדחקתי.
רק אתמול, כאשר קראתי תיאור מתוך כנס חירום שנערך בצפת, חדלה מערכת ההגנה שלי לתפקד. חסד אלוקים, מתברר שהשנים בתכנית 12 הצעדים עזרו לי ואיפשרו לי להתמודד עם הרגשות שהציפו אותי.
הנה ציטוט של הקטע אותו קראתי, ובו תקפה אותי הצמרמורת ולא נתנה לי להמשיך בהכחשה העצמית הזאת: "משבר לא קל. כשהוא קרה כולנו זוכרים את קריעת החולצה, אנשים ונשים התעלפו, כולם בוכים. למי לא נקרע הלב? לא רק לנו. אני מעביר שיעורים ברחבי הארץ ובכל מקום אתה רואה אנשים עם לבבות קרועים ושבר גדול".
2.
מה שאני מרגיש הוא כאב. אני לא מכיר את הרב ולא את אנשי הקהילה, הם לא בני החוג שלי ומעולם קודם לפרשייה לא שמעתי את שמו (שכמובן ידוע לכולם, מה שמגחיך את מאמציהם של עורכי הדין להותיר את צו האיסור פרסום על שמו של הרב), אבל אני חש כאב. כל חיי פחדתי מכאב ומרגשות ולכן הפכתי למכור, אבל היום עליי להתמודד עם רגשות בכלל ועם רגשות של כאב בפרט. אין לי את הפריויליגיה לברוח לעולם הפנטזיה של התאווה ולהיעלם בתוכו, עליי להתמודד עם הכאב של החיים.
כואב לי על תלמידי הרב, כואב לי על משפחתו, אבל בעיקר כואב לי עליו. כולם סובלים, ואין לי שום כוונה להקטין ח"ו מסבלו של אף אחד, בודאי לא מסבלם של הנשים שעל פי הטענה נפגעו, אבל אני באופן אישי מזדהה עם סבלו של הרב בעצמו, האדם שבמרכז הדרמה, שלמרבה הצער הוא זה שסבל יותר מכולם. אם הטענות נכונות, אני מרשה לעצמי להניח שהוא ככל הנראה מרגיש ביחד עם הכאב הנורא על מצבו, גם תחושת הקלה. אם אכן עשה הרב את מה שעשה, יתכן שכעת הוא מרגיש הקלה כיון שסוף סוף הוא מבין שכעת יוכל להתחיל בתהליך הריפוי, למרות שהוא כולל הוצאת מוגלה וניתוח שהכאב בהם לא ניתן להעלות על הדעת, אבל לכל הפחות ישנו אור בקצה המנהרה החשוכה הזאת.
3.
אינני יודע האם הרב החשוד במעשים המיוחסים לו אכן עשה אותם, ואני מתפלל עבורו שהכל עורבא פרח, למרות שלמרבה הצער, הנסיון האנושי מוכיח כי בדרך כלל פרשיות שכאלו מתבררות לבסוף כנכונות. יחד עם זאת, קרוב לודאי שאם החשדות אכן נכונים, מדובר באדם מכור למין.
לא מתוך היכרות אישית אלא מתוך התבוננות בשבר של תלמידיו, אני נוטה להאמין שמדובר באדם מיוחד במינו, אדם משכמו ומעלה, מלא בתורה ובמעשי חסד. אם כן, לא מדובר באדם צבוע ושקרן, אדם שבצד אחד של חייו התגלה כשחקן מוכשר בתפקיד הרב, ובצד השני התגלה פרצופו האמיתי של פושע ומנוול, אלא מדובר על אדם שתורתו ומעשיו הטובים הם אישיותו האמיתית, והמעשים שהוא עושה הם תוצאה של כחות החזקים ממנו. אין לי ספק שהוא עשה כל שביכולתו במאמצים להשאיר את השד הנורא בתוך הבקבוק, ואני רק יכול לשער בפני כמה כאב הוא עמד בכל פעם שנכשל, וכאשר מיסטר הייד יצא שוב מתוך האישיות של ד"ר ג'קיל.
4.
הדבר היחיד שהוסיף לי כאב על הכאב שכבר חשתי, היה לקרוא את תגובותיהם של רבנים ואישי ציבור חשובים שאותם אני מעריך ומכבד. אין לי ספק - אף אחד מהם לא הגיב כפי שהגיב מרוע לב חס וחלילה, אלא מחוסר הבנה בסיסי, או נכון יותר לומר - מחוסר בהזדהות, כי הרי מי ירצה לשים את עצמו בנעליו של הרב ולא בנעלי הנשים הפגועות? אני משוכנע שאם לא הייתי בעצמי מכור למין, הייתי מגיב כמוהם, אולי אפילות בחריפות רבה יותר.
מי שלא היה שם - לא יבין. הנסיון להסביר לאדם אחר מה מרגיש המכור למין, ובפרט הנסיון להעביר את התחושות של אדם מוערך בציבור שלנו שהוא מכור למין, דומה לנסיון להסביר לעיוור מלידה את ההבדל בין צבע ירוק לכחול.
ורק בתוכי אני מרגיש משהו מזדעזע כאשר אני קורא את דברי מי שאומר שאין מחילה למעוותי מוסר, מבלי לדעת שישנם אנשים - גדולים ככל שיהיו - החולים במחלה הגורמת להם לעשות דברים כנגד רצונם. רק בתוכי אני מרגיש משהו נקרע כאשר אני קורא את דברי מי שאומר כי היה על הרב להתאבד... אני קורא ודמעה קטנה מאיימת להתגנב החוצה.
ישנו הבדל בין ההליך השיפוטי שבודאי יתקיים, בו יתמודד הרב מול הטענות, ובמקרה שיתבררו כנכונות - ייאלץ לתת את הדין על מעשיו, לבין רגשות חמלה אנושיים שמתעוררים בלב מי שיודע כי רב במעמד שכזה, לא עשה מה שעשה מתוך עיוות מוסר, אלא מתוך דחפים שהיו חזקים ממנו.
5.
ואם היה יודע שישנה בעיה שכזו, ואם היה יודע שישנו פיתרון, אולי היה נחסך ממנו ומקהילתו סבל וכאב רב כל כך?
זוהי המחשבה שאינה עוזבת אותי מאז קרסה חומת ההכחשה שבניתי סביבי.
"אשר נשיא יחטא", ומפרש רש"י "לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו".
למה אשרי? לצורך כך ניסיתי להעלות בדמיוני רב מכובד המגיע לבית המקדש עם קרבן על חטא שעשה במזיד, ובזמן שהוא מתוודה ישנם המצלמים אותו בסמארטפונים שבידיהם, ודקות לאחר מכן הדברים מופצים בקבוצות הווטסאפ השונות. אם למרות החשש מפרסום הוא מגיע ומתוודה - אשריו ואשרי דורו.
האם אכן יכול רב מכובד להגיע לקבוצות של מכורים למין אנונימיים? אין ספק שנדרש כאן אומץ לב יוצא דופן, אבל מי שעשה ויעשה את זה - אשריו ואשרי דורו.
ומילה לסיום בנוגע לכך: אולי העיתונות היתה שמחה לפרסם ידיעה סנציונית על "הרב מהצפון שנצפה בקבוצות החלמה של מכורים למין אנונימיים", אבל אי אפשר להשוות זאת לגודל הסערה התקשורתית על "הרב מהצפון החשוד באונס". גם אם הברירה היחידה היא חשיפה - אני אישית מעדיף להיחשף כשאני בהחלמה מאשר להיחשף כשאני במחלה.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
