חסרון אחד קטן

שדכן אחד הציע שידוך לבחור. אך הבחור העלה טענות רבות: שמעתי שהיא לא שומעת ולא רואה כל כך טוב. - 'ומה בכך?' עונה השדכן, 'כך היא לא תשמע כל מילה שלך ולא תראה כל רגע איפה אתה ומה אתה עושה. אין דבר יותר טוב מזה. וחוץ מזה, גם יצחק אבינו לא ראה מאה אחוז..' - 'כן אבל שמעתי שהיא גם מגמגמת'.. - 'ומה בכך? הרי זו האישה המושלמת, לא תאלץ לשלם חשבונות טלפון מנופחים ויהיה לך שקט. וחוץ מזה, גם משה רבינו ע"ה היה מגמגם'. - 'הכל טוב ויפה, אבל שמעתי שיש לה גם גיבנת'.. - 'טוב', אומר השדכן, 'לאחר כל כך הרבה מעלות יש גם חסרון אחד קטן. ומה בכך'...

יחסים עם אחרים

אני רוצה ליהנות בצורה מלאה מחברתם של ידידיי. אבחן את מערכות היחסים שלי עם האנשים בחיי. היכן שאגלה שפגעתי באחרים, אחפש את הנכונות לכפר על כך בפניהם.

הפתרון שבחוסר הפתרון

אחד מהספרים הידועים ביותר בתחום הפסיכותרפיה, הוא ספרו של ויקטור פראנקל  "האדם מחפש משמעות" . ויקטור פראנקל עצמו עבר את השואה במחנה עבודה, ואיבד את משפחתו ואת אשתו.

הבסיס לרעיון שיטתו של פראנקל, היא אמרתו של ניטשה  "מי שיש לו למה, יכול לשאת כל איך" ובמילים פשוטות יותר: אין דבר מולו איננו יכולים להתמודד כל עוד יש לנו סיבה מספיק טובה בשביל לשרוד. כתובנה יוצאת מכך מסביר פראנקל כי אדם יכול למצוא בכל מצב את האתגר שבשבילו כדאי לו להתמודד.

אחד הסיפורים המרטיטים בספר הוא הסיפור אותו מספר פראנקל על עצמו. כאשר יום אחד קיבלו כל האסירים עונש שלילת מזון. המדובר היה באנשים כמעט מוזלמנים לאחר יום עבודה מפרך משעה 5 בבקר. בסיום יום העבודה האנשים היו שבורים, רעבים ומדוכאים עד עפר, ושכבו בדרגשים מיואשים ללא קצה של תקווה. "זקן הבלוק" ביקש ממנו שיאמר כמה מילים לחזק את רוחם של האסירים. הוא נעמד על רגליו ואמר להם: אחים יקרים, לקחו לנו את הכול, את בני משפחתנו, את רכושנו,  אפילו את בגדינו.  אבל דבר אחד הם לא יכולים לקחת מאתנו, את הבחירה כיצד להתמודד עם כל מה שהם עושים לנו.

הוא מצא שבמשך היום ישנם מאות הזדמנויות לניצחון ולסיפוק כאשר מתמודדים עם מצבים קשים ככל שיהיו, בצורה אנושית, ובכך לנצח את הגרמנים שרצו לשלול את צלם אנוש מן האדם.

אני רואה אתכם מרימים גבה ולא מבינים מה הביא אותי פתאום אל צריפי אושביץ. ובכן יש כאן לדעתי מסר גם בשבילנו בהתמודדות יום יום מול אתגרים.

לא תמיד אנחנו יכולים לשנות דברים בחיים, לא הכול תלוי בנו. לפעמים אנו עומדים אובדי עצות מול מצבים לא פשוטים. במצב זה ישנה ברירה להגיב באופן חסר מעצורים. בכעס ותסכול מול כל מה שלא מוצא חן בעינינו. זה לא ישנה את המצב, אבל אותנו זה כן ישנה. כל פעם שאנו נתקלים במצב שכזה, באפשרותנו לבחור את הדרך בה נגיב, ואז, גם אם לא נשנה את המצב, אבל בתוכנו יתווסף עוד משהו טוב.

וכאן מגיע חידוש מרענן,

כאשר אנו עומדים חסרי אונים מול התאווה ואיננו יכולים לכבוש אותה, אם נמשיך להילחם ולרצות לשנות את המצב, הוא רק ילך ויחמיר, תחושת הרצון לשינוי בצירוף חוסר האונים יחריפו את התאווה ותוצאותיה. דווקא אם נחליט כי איננו יכולים לשנות את המצב ואנו מקבלים על עצמנו את המצב כפי שהוא, בהכנעה בענווה ובהשלמה. אז אנו פותחים בפנינו את הדרך לצאת מהתאווה. זו דוגמא מעניינת לקבלת מצב שאיננו יכולים לשנות בצורה נכונה, וכך לגרום לשינוי עצמו.

נפילה באמצע העבודה על הצעדים

ב AA אומרים שיש רק פעם אחת שהשתיה היתה חיובית, זאת הפעם שהביאה אותם לתכנית ולהחלמה. גם אצלנו זה אותו דבר, ויש רק נפילה אחת שהיא "חיובית", זאת הנפילה שהביאה אותי להתחיל לצעוד סוף סוף, לקבל אחריות על המעשים שלי ולהשקיע בחיים בריאים, שפויים ורוחניים. זה לא קל, אף אחד לא אמר שזה יהיה קל, אבל זה בפירוש אפשרי.

אז יש כאלו שכאשר רק מתחילים לצעוד, בפעם הראשונה שהם נחשפו לשיטה, אחרי נפילה והתרסקות כואבת, הם מיד מבינים איך צועדים והנפילה הזאת היא הנפילה האחרונה שלהם. זה לא קשור לסוג ההתמכרות או לרמה שלה, וישנם סיפורים רבים (גם בספר הגדול) על מכורים כבדים ביותר שהיו מיואשים מהחיים עד כדי מחשבות אובדניות, וכאשר הם שמעו על התכנית, הם אימצו אותה בשתי ידיים וזה היה הסוף להתמכרות שלהם. אבל יש גם אחרים, יש הרבה שנחשפים לתכנית, מבינים שזה מתאים להם ואפילו מתחילים לצעוד, ובכל זאת ממשיכים ליפול בהתחלה. עבור אלה, הנפילות הם כואבות, מבלבלות ומייאשות. לא מובן מה בדיוק לא בסדר כאן, ולמה התכנית לא עובדת.

בשלב זה אני מבקש שלא להתייחס לשאלה מה היה לא בסדר, כיון שזוהי שאלה אינדבידואלית וכל אחד יענה עליה באופן שונה. יש מי שלא עשה את צעד אפס ויש מי שדילג על הצעד הראשון וכן הלאה. זהו נושא לפעמים אחרות, ונצטרך לתת עליו את הדעת ולהרחיב בהמשך. ברור גם שהדברים הבאים לא אמורים להיות תירוץ אפילו קלוש ודחוק לנפילה, וההסתכלות הנכונה והאמיתית על נפילה היא שזאת בכלל לא אופציה, זה מסוכן עבורי, ואני לא מוכן לשתות רעל אפילו אם זה נראה מאוד טעים, כי אני פשוט אמות. לא תודה, אני לא רוצה למות, ולא רוצה תאווה.

ובכל זאת, מה עושה מי שנפל? נראה לי שהדרך הנכונה להתסכל על זה היא כאשר אנחנו חושבים על המילה "צעדים". תינוק קטן זוחל מספר חודשים ואז מנסה לעשות את הצעד הראשון ולהתחיל ללכת בכוחות עצמו. אמנם ישנם תינוקות מוכשרים שקולטים את הקטע די בקלות ופשוט מתחילים ללכת כאילו מעולם לא זחלו, אבל ישנם רבים שזה לא פעולה כל כך פשוטה עבורם. הם נופלים וקמים, נופלים וקמים עד שלבסוף הם מצליחים ללכת בביטחה ולצעוד לאן שהם רוצים. האם אחרי הפעם הראשונה שהתינוק נופל הוא מתייאש וטוען שאין לו סיכוי ללכת? האם הוא חושב שהצעד הראשון שעשה היה בזבוז זמן כיון שבסוף נפל? ברור שלא. התינוק מבין בחושיו שכך הם החיים, מנסים לצעוד, לומדים קצת, נופלים, קמים ומנסים שוב עד שבסוף מצליחים.

וגם אצלנו זה אותו דבר. חבר מתחיל את הצעדים, עושה את הצעד הראשון ונופל. אני שומע חברים שטוענים שהם בזבזו את הזמן והראיה שזה לא עזר ולכן הם צריכים "להתחיל מההתחלה". אבל האמת היא שלמרות שהם מתחילים שוב מהצעד הראשון, הם בכל זאת לא מתחילים מההתחלה, כיון שהם כבר עשו את הצעד הזה פעם אחת וכעת קל יותר לצעוד את הצעד הראשון לקראת הצעד השני.

אבל חשוב לזכור נקודה נוספת. המבט הזה על הנפילות נכון כל זמן שאנחנו בעשיה ובעבודה אמיתית על עצמנו בכיוון של החלמה. לעומת זאת אם אני לא עושה כלום עם עצמי (חוץ מלספור את הימים), אזי כל נפילה היא נפילה, ולא רק שהיא מוחקת את כל מה שהיה קודם לכן, היא גם יכולה להוריד אותי עוד למטה לנקודות שפל שעדיין לא הגעתי אליהם. לא משנה באיזה שיטה או דרך אדם עובד על ההחלמה שלו, העיקר שיעשה משהו למען ההחלמה. אם אני עושה משהו ומתקדם - הנפילות לא יעצרו אותי, למרות הכאב הנורא שבהן. אבל אם אני לא עושה כלום ורק מחכה למישהו שיגיד לי את מילת הקסם שתפסיק את ההתמכרות שלי - הנפילות יכולות להחמיר אותה.

זכות שמירת העיניים

והנה בחמשה חושים ברא הקב"ה את האדם. ראות, שמע, ריח, טעם, מישוש. ואמרו חכמים שהחשוב מכולם הוא חוש הראות, דלכן רק בהעדר החוש הזה אחז"ל (נדרים סד:) סומא חשוב כמת. וכתב בתנא דבי אליהו (זוטא פ"ג) שאין עיניהם של בני אדם כהות בחצי ימיהם אלא מתוך דרכיהם, ופי' שם הישועות יעקב שהסתכלו בדברים אסורים. ולהיפך כתב ר' חיים פאלאג'י זצ"ל שהשומר עיניו זוכה שלא יכהה מאור עיניו אפי' בזקנותו.