לזכור את העבר, לא לסגור עליו את הדלת...
לילה קיצי לוהט, חרמש צר תלוי לו ברקיע מפיץ אור קלוש, מאריך מעט את צלליות הבתים והעצים, משווה להם צורה בלתי אפשרית, זה הזמן שהוא הכי אהב, להתבודד, לנוע ללא מטרה ולנשום מלוא ראותיו לילה, ללכת לשום מקום. ללא מטרה מוגדרת, בגפו, ללכת בשביל ללכת, משהו בשקט הזה עזר לו להירגע ממאורעות היום, סייע לו לתכנן את המהלך הבא, להסדיר את המחשבות והיו לו מחשבות רבות ומהלכים רבים לתכנן.
לאורך היום הוא המתין 'לטיולו' הקבוע, המידע שבראשו העמוס בטיעונים שבעד וכנגד הכביד עליו, ותקוותו היתה שעכשיו יוסדר השקט על כנו, תושג הבהירות, אך לא, דווקא בערב הזה השקט הופר, על ידי יללה, יותר נכון, יללות, הרעש הבלתי רגיל הזה קרא לו, כסקרן מלידה ידע שברגע ששמע יבדוק, לא ישקוט עד שיפענח סיבתו, גלי הקול הוליכו רגליו ברחובות השוממים עד שהגיע אל מבנה אפלולי בעל חלונות מאורכים.
אז מכאן זה מגיע, המהם לעצמו מנסה ללא הצלחה להבחין במתרחש – בכי של ממש – הדלתות הגדולות הפתוחות לרווחה כמו קראו לו, בוא, פסע דרכינו וסקרנותך תבוא על סיפוקה, אז הוא בא. מראה עוצר נשימה נגלה לעיניו, עשרות מבוגרים וילדים יושבים על הרצפה או קרוב אליה, בוכים. מישהו מנגן "שיר" במנגינה עצובה, במילים לא ברורות, והם בוכים.
האוירה מיגנטה את נפוליאון בונופרטה. לסגת לא ידע, ולהפריע לא רצה, כך עמד דקות ארוכות נטוע ממוסמר למקומו. עד שאחד מהבכיינים ניגש אליו, התשובה לשאלה המבקשת – על מה אתם בוכים הממה אותו, לא פחות - אנחנו בוכים על חורבן בית מקדשינו, על הגלות... קריאת התדהמה והמילים שבאו בעקבותיה הפכו עם השנים למשפט שנחרט לדורות – עם שבוכה כך על העבר בוודאי שיהיה לו עתיד...
לא, אני לא מתכוון לבכות על העבר, אני מתפלל לזכור אותו כל הזמן. למה? כי הוא נותן לי את הכיוון בו עלי ללכת. אין לי עניין בדברי לחזק את הבכיינים, ולפני שקופצים עלי ומוכיחים לי שהדוגמא שהבאתי מתאימה למקרה ההפוך (בתשעה באב כן בוכים) אכתוב מפורשות, הרעיון הוא לזכור מהיכן אנחנו באים, רבים חושבים שכך נועיל לאחרים, זה נכון, אבל לא רק, להועיל לאחרים זו מטרה נעלה עצומה ומספקת לכשעצמה שעוד ידובר בה ויכתב אודותיה רבות, ברשימה זו אתמקד בתועלת האישית שלי מהעבר.
העבר שלי נותן לי את הכיוון שאליו הנני שואף ללכת. אינני בוכה על עברי, למרות השנים המוחמצות, התסכול הנורא ממה שלדעתי הייתי יכול להיות, אינני סוגר עליו את הדלת כי הכאב הגדול של אדם שחי ליד החיים, הוא המצפן שמראה לי את הדרך הנכונה. אני משנן אותו באוזנַי ובאוזני חברי כל הזמן, משתדל לדאוג שהוא יעמוד לנגד עיני, שאזכור אותו, שלא אומר לעצמי שהחלמתי, שזהו זה, הכל מאחורי.
אם אני זוכר שברחוב פלוני מול אדם ספציפי בארוע אלמוני היתה לי תאווה, או פעלתי מתוך פגם אופי משמעותי יש יותר סיכוי שהרצון הבריא שלי להחלים יוכל לבוא לידי ביטוי, כשאשתף אדם מחלים בחוויה שלי, הוא יכול להזכיר לי מה שברגע נתון – כתוצאה מהרצון הלא בריא שלי אינני רוצה לזכור, ולמעשה להציל את חיי. זו אחת הסיבות המשמעותיות של הצורך (הקיומי) שלי להיות בקשר עם אנשים דומים לי. שידעו עלי. שיוכלו להזכיר לי באהבה ובחמלה את מה שהמחלה שלי גורמת לי לשכוח.
הספונסר שלי לימד אותי – מכור שרוצה עתיד כדאי שיזכור שיש לו עבר...
בתחינה שאזכור מהיכן באתי.
בהחלמה.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
