בננה לקניבל

ילד קניבל רואה מטוס בשמיים ושואל: “אמא, מה זה?”

אמא: “זה כמו בננה, את מה שבפנים אוכלים ואת הקליפה זורקים…”

צעד ראשון

אתחיל את היום בהודאה בחוסר-האונים שלי מול ההתמכרות. אזכיר לעצמי שהצעד הראשון מדבר בלשון רבים ואדע שלעולם איני צריך עוד להיות לבד עם המחלה שלי.

להצמד למנצחים

משום מה אחד מהדברים הקשים בתוכנית (בכל אופן אצלי) הוא הכלי הזה של הצמדות למנצחים.

ברגע שחבר מתחיל להיות כבר יותר מידי זמן נקי אני חוטף פחד ממנו. הוא נראה לי רציני מידי, עסוק מידי, חשוב מידי, יצחק עלי, יכעס עלי, וכו' (הוסף את החסר).

מצד שני אחד מהדברים האהובים עלי בתוכנית הזאת זה שיחות עם נופלים. חלום. זה מעניין, מאתגר, מעלה את הערך שלי ועוד (בדמיון, כמובן.)

אני שם לב שברשימת הטלפונים היומית שלי אני ממש נמשך לעשות שיחות רק עם חברים שנקיים פחות זמן ממני.

בימים האחרונים אני קצת מרגיש בלבול רגשי, ישבתי עם עצמי היום כמה דקות וניסיתי להבין מה עובר עלי. (גם זה נס בפני עצמו ותודה לצעד 11).

שמתי לב שבזמן האחרון שכחתי איך מבקשים עזרה. אני אמנם עושה המון טלפונים ביום וגם עונה להמון טלפונים ביום, אבל יותר ממקום של "אני רוצה לזכור שאני חסר אונים, להתחבר דרכך לאלוקים וכו'", שכחתי שהתוכנית אומרת לי שאני צריך להוביל עם החולשות שלי. זה מאוד נחמד להוביל עם החוזקות שלי, להיות מחלים, ספונסר, חבר ותיק ועוד. אפשר לומר שזה גם נצרך. אבל בשביל לבקש עזרה אני חייב להיות חלש. 

התקשרתי הבוקר לחבר ותיק וסיפרתי לו על התחושות האלה, הוא הסכים איתי. זו הייתה הזדמנות מצויינת לעשות התחדשות יומית עם אותו חבר ולהתחייב לעוד יום של החלמה, הרגשתי בנוח ובטוח לחלוק איתו את כל המחשבות הכי חולות שלי שבזמן האחרון יותר ויותר גרות אצלי בראש ואני לא מוצא את האומץ לספר אותם לאחרים. זה שחרר אותי מאוד ונתן לי המון כוח.

הבנתי גם שאם אני באמת חסר אונים מול התאווה, אני לא יכול לשוחח עם כל חבר ולא יכול לשוחח על כל דבר, יש דברים שפשוט זורקים אותי אחורה, מעלים לי את הפנטזיות מהעבר ומקשים עלי, זה משחק באש בשבילי, אני חייב ללמוד להתחבר להחלמה ולא להתחבר למחלה, על אף שזה הרבה יותר קל וכיף ומעניין.

אז רק להיום אני מודה בקושי להצמד לחברים ותיקים, מודה שאני מנסה לסדר להם את הסדר יום ולהיות מזכיר שלהם (ב8 הם לא יכולים: תפילה. ב9: עבודה. ב13:00: עם האשה וכו' וכו'), מודה בקושי להודות לעצמי בתוך עצמי שאני סקסוהוליסט חסר תקנה ותמיד אהיה במצב סיכון מול כל בדל של תאווה. אני צריך לזכור שאסור לי להשאיר שום דבר בראש גם אם זה יהיה במחיר העבודה שלי.

כל הדברים האלו לא יעבדו לי בלי שאני יתפלל לאלוקים לכניעה, לענווה ולקבלה. היו תקופות יפות שהבנתי את זה, עכשיו קצת יותר קשה לי, אני אסיר תודה שזה קשה לי, זה אומר שהשתקמתי נפשית. לכן כל יום רק להיום מחדש אני חייב לעשות סקירה מחודשת של המצב שלי, להבין שאני חסר אונים במצב שאני היום, בין שאני מרוסק ובין כשאני מרגיש טוב, תמיד אני חייב אלוקים גדול לצידי שיעזור לי לזכור כמה אני חסר אונים מול המחלה הערמומית הזאת, ולבקש כוח להוביל עם החולשות שלי, להצמד לוותיקים ולהשאר מפוכח עוד יום אחד. אמן.

כניעה או חולשה

במשך שנים רבות נלחמתי בתאווה, לצד הכישלונות הרבים כל כך, הייתה גם תחושת סיפוק. בכל פעם אחרי הנפילה היה מתחיל תהליך חדש של צמיחה והתחלה מחודשת. לאסוף את השברים ולהתרומם. אפשר לחשוב שאני מתאר כאן משהו הירואי בזמן שאני יודע טוב מאוד שנפילה גררה נפילה ובתוכי משהו נשבר, ובכל זאת  אני מרשה לעצמי לומר שכן היה משהו, אפשר אולי לנסות ולתאר זאת כמתאבק על הפודיום, כשמולו ניצב מישהו חזק ממנו בהרבה בכל פעם שמיודענו קם על רגליו ומנקה את עצמו מן האבק הוא מתאושש מעט ו...הופ חוטף נוק אאוט בפנים. הוא מתרסק על הארץ אך לאחר התאוששות קצרה הוא ניצב שוב מול הלוחם נגדו וחוזר חלילה. בתוכו הוא יודע כי המלחמה אינה שקולה אבל ברגע שהוא יחליט לוותר ולהיכנע הקרב אבוד. אין לו ברירה וצריך לחפש משום מקום עוד ועוד כח לקום.

כיהודי שחונך על קיום תורה ומצוות ידעתי תמיד שצריך להילחם. בתאוות, בייצר הרע, ברע, בכל מה שמפריע לעבודת ה', צריך להילחם? אז נלחמתי גם בתאווה, נלחמתי בכל כוחי בידיים חשופות ובלי כלים, שנים רבות. הייתי נופל שדוד, מקבל מכות נאמנות אך תמיד ממשיך לקום. הנפילות הראשונות כאבו כאב רב, הייתי גם צעיר לימים וחסר ניסיון, ובעיקר לבד!!! לא יכולתי להזעיק כל עזרה. המלחמה הייתה מול אויב אכזרי שאסור היה לי לספר עליו, איך אפשר לנהל מלחמה נגד כח חזק ממך תוך כדי שעליך להסתיר את דבר המלחמה? בכל קנה מדה המלחמה הייתה חזקה ממני, וגם הכריעה אותי כל פעם, אבל אני? המשכתי לקרב הבא. לא יודע מאיפה באה אלי האשליה שיש לי סיכוי, עובדה ניסיתי עוד ועוד.

היו ימים לא מעטים שהייתי מפיל עצמי לדעת אחרי נפילה, מתוך ייאוש, כך ניחמתי את עצמי על תסכולי הרב, אז שקעתי לתוך החידלון, סגרתי את עיני, כיביתי מנועים וצללתי. רציתי להגיע הכי נמוך שאפשר הבנתי שכבר אין לי תקווה. אבל אז רגע לפני ההתרסקות, משהו טלטל אותי, העיר אותי מעלפוני ולא נתן לי להתייאש. אין לי באמת הסבר הגיוני למה, למה אחרי מאות ויותר של הפסדים ניסיתי לקום עוד פעם, בשום תחום אחר בחיים לא זכור לי דבר כזה. יתכן בגלל שזוהי מלחמת החיים? אולי.

אני זוכר את עצמי יושב מול ספר תהילים וחוזר פעם אחר פעם על הפסוק "לעשות רצונך אלוהי חפצתי" בבכיות נוראות. מדבר עם הקב"ה כדבר איש אל רעהו ושואל, למה? למה רבש"ע אתה נותן לי את המלחמה הזו ללא הפסקה? מה אני רוצה בסך הכול, נקיות!!! להשתחרר מעול התאווה, לעשות רצונך אלוהי חפצתי, אם הייתי מבקש כך על כסף, רכוש, או הנאות אחרות, ניחא. על מה אני מבקש? על קדושה וטהרה, על רוחניות אז למה קשה לי כל כך? היו בקרים שהייתי הולך למקווה נכנס למים ואומר לקב"ה: תראה אבא, עוד לא התייאשתי, אני מנסה שוב, אני מבטיח לך אלוקים שגם אם אני אפול שוב היום, אמשיך בדרך. בלילות יום כיפור מתחת לטלית שפכתי נהרות דמע בתפילה זכה, אם יש רגעים של מגע חומר ורוח, הם אותם רגעים אז עם מילותיו של רבי שלמה בן גבירול בפיוט "לך אלי תשוקתי" אני לא שייך לעדות ספרד שאומרים פיוט זה בליל יום כיפור, אבל החיבור שלי אליו היה מצמית ממש, שורה אחרי שורה אני קורא אותו והמילים פשוט מזעזעות אותי, כל אישיותי התחברה לתחינת הנפש על עצמה. 

עד שמצאתי את ה"כניעה" 

למען האמת, אני דורש בירור לעצמי. למה כשנלחמתי בכל כוחותי נפלתי, וכשנכנעתי הצלחתי. האם היה משהו רע במלחמה?  מה לא היה בסדר?  כנראה שהכניעה היא המלחמה האמיתית. גם כעת אני לוחם אבל על משהו שונה. אני לוחם באישיות המשובשת שהשתרשה באישיותי, במסכת השקר שעלי שהפכה לחלק ממני. הכניעה היא מסירת פני ללוחם שמולי אך ורק בכדי שיתן לדמות השקרית שעלי נוק אאוט הגון כדי לגלות את פרצופי האמיתי. כדי להכנע ולהסכים לניתוח כואב יש צורך בגבורה מיוחדת. אפשר לנצח בקרב ולהפסיד את המלחמה כולה, ואפשר להיכנע בקרב ולהרוויח את כל המערכה. הכניעה בקרב על תאוות השליטה בחיינו היא זו שתביא אותנו לנצחון במלחמה הכוללת, ובתוכה גם מלחמת התאווה. "איזהו גיבור הכובש את יצרו" את יצר הכיבוש והשליטה.

הכניעה איננה חולשה, היא הגבורה האמיתית. עד עכשיו לחמתי באחרים והשליתי את עצמי שכל חלקי האישיות שלי בצד שלי, הכניעה הביאה אותי  לספירת הכוחות מחדש, אם יש צורך להילחם בצדדים באישיותי אלחם גם על כך, למסור גם אותם לקב"ה בתוך שלל הרצונות, תאוות, קשיים ונסיונות.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

חשבון נפש

הבדיקות היכן הייתי שנה שעברה והיכן אני עכשיו וכו' מסוגלים רק לשבור את האדם, (ורק החזק בנפשו מותר לו לעשות בדיקות כאלו מפעם לפעם כדי לזרז את עצמו, אבל אין זה שייך לחשבון הנפש). וגם מי שלומד מוסר בגישה הזו עלול להישבר מלימוד המוסר עצמו. תפקידנו הוא רק לעבוד ולעבוד ולעבוד, אבל מה יצא מהעבודה זהו חלקו של הבורא ומנהיג לכל הברואים.