מחזור חדש לקבוצת הצהריים

חברים יקרים,

ביום שני הקרוב, נתחיל מחזור חדש של קבוצת הצהריים הטלפונית שלנו, בימים שני עד חמישי בשעה 1:30 בצהריים. אחרי שלושה מחזורים של לימוד הספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית הגמילה בשיטת הצעדים) אנחנו עוברים לקריאה של הספר הלבן - ספר שנכתב במיוחד עבור המכונים לתאווה.

זוהי הזדמנות מיוחדת לחברים חדשים להצטרף, וכן לחברים שהיו ועזבו, לנסות התחלה חדשה.

על מנת לקבל את הקוד לקבוצה, נא לפנות לקו החם במספר: 1599-500-119

את הקבוצה מנחה "סוד הכניעה". מדובר בקבוצה חינמית ואין חובה לעלות ולדבר.

כניעה לכולם

אני צריך הדרכה, תמיכה וכוח שהוא גדול מכוחי שלי. אלך לפגישה, אחפש את קירבתו של חבר חדש, אתקשר לספנוסר שלי, אתפלל אל אלולקים - אעשה משהו שפירושו אני נכנע.

כניעה הורגת אובססיה

אודך 
ה' אלוהי
בכל לבבי
כי חסדך גדול
עלי
והצלת נפשי
מן שאול תחתיה.

הנה אנוכי בא אליך בעב הענן. עב ימים, שבעים ושנים ימים של נס, של פלא, של ניגוד טבעי. ימים של נקיון, שאחרי ככלות הכול בחסדך כי גדול עליי – יש בהם ניצחון גובר והולך על התאווה, על המחלה. נושא אני תפילה לאל רחום וחנון, אנא תן לי לסיים את היום הזה בתחושת החיבור שאני חש בה עד כה, ומודה לך עליה, היא נפלאה במידה שלא תיאמן, היא לא מובנת מאליה כלל. וכמובן לסיים את היום הזה בניקיון הניסי, פורץ גדרי טבעי, שאותו הענקת לי בשבעים ושנים הימים האחרונים.

***
וברשותכם, כמה מילים על כוחה של הכניעה.

לפני כשבועיים נפגשתי עם הספונסר, וההדרכה שנתן לי אז, ואסירות תודה הליכתי שלי כנגד טבעי בעקבותיה, בכוח אלוהי ולא בכוחי – העניקו לי פריצת דרך בעלייה על דרך. 

יש פתגם בתכנית: "כניעה הורגת אובססיה". אני מגלה לאט לאט שבתכנית פתגם הוא לא מליצה, הוא לא סתם אימרת שפר, המלצה נחמדה, א שייענע ווארט. הוא מעט המחזיק את המרובה כפשוטו ממש. בשלוש מילים, בארבע מילים, גלומים שעות רבות, שעות רבות ויקרות, של כאב, עוצמה, גבורה וניסיון אנושי ושל כוח אלוקי עצומים כל כך וכבירים כל כך. אני לומד אט אט שמאוד שווה לקחת אותם ברצינות, כמות שהם, ופשוט להכניס אותם לשיגרת החיים היום-יומיים.

"ובכן", אמר לי הספונסר, "אני מצאתי שהכניעה, הנקיטה ב"פעולות הפוכות" סייעו לי במידה רבה מאוד בהחלמה. איך עושים את זה – פשוט מאוד: אם התבקשתי לעשות דבר מה שאני מאוד לא רוצה לעשות – עליי לעשותו! אם אשתי מבקשת ממני לשטוף ריצפה; לא ''אסבן'' אותה כבעבר עם תירוצים כאלה או אחרים (כאלה שיתיישבו על ליבה על נקלה). אומר מילה אחת, ומיד: "כן", "בבקשה", "בשמחה"."

החלטתי שאני מקבל על עתמי את ההדרכה הזאת (אם לא, לשם מה נסעתי מעל שעה באישון ליל כדי להיפגש עם הספונסר? אני מנסה לשקר את מישהו? לא! אני רוצה החלמה, והספונסר מאיר לי את אלומת האור כדי שאדע כיצד נפרסת ומתפתלת לה הדרך אליה).

התחלתי לבצע זאת בבית, בעבודה, ולא רק. פעולות הפוכות, "כן" גם אם איני רוצה. כמובן, אני לא מצליח להגיע למאה אחוז ביצוע – אבל אין לי ספק שתחושת החיבור והשלווה שאני חווה בשלושת הימים האחרונים, והניקיון האיכותי יותר לפי ערך שאסירות תודה אני מגיע אליו בשבוע האחרון – הוא פרי של ההליכה בדרך הכניעה.

אני מתפלל שאשלים את היום הזה בחיבור ובכניעה ובנקיון. אלי, תן בי את הכוח לומר כן לאשתי גם כשאני מאוד לא רוצה. זה מה שמזכיר לי שהחיים והעולם לא נועדו למלא את רצונותיי (כשאני חושב ככה התוצאה היא כדיוע רעה), אלא הפוך, אני נועדתי לעשות את רצונך. אכן, כניעה הורגת אובססיה.

המשפחה לאחר מכן

"ההזדמנות הגדולה ביותר לתרגול אהבה, היא לא בפגישות, אלא בבית שלי. וזה בדיוק המקום שהכי קשה לעשות את זה... אבל אני חייב לעשות זאת, אחרת לא אוכל לפרוץ לתוך החיים, ואני רוצה לחיות!" (הספר הלבן, עמ' 164).

לאחר מתיחות ביני לבין אשתי, הציע הספונסר שלי (דאז, שהיה רווק...), שאכתוב עשר אסירויות תודה הקשורות אליה בכל יום, "ואם קשה לך למצוא, אז אולי תתקשר לחברים מהתכנית שהתגרשו ותשאל אותם מה טוב בזה שאתה נשוי, או שאולי תעשה רשימה של כל הסיבות למה אתה לא רוצה להתגרש, ותהפוך אותן לרשימה של אסירויות תודה" (האמת, הרעיונות הללו נשמעים טוב, אבל לא עשיתי אותם... גם שכחתי מהם, ורק כעת, בעת הכתיבה, נזכרתי...).

בהרבה ימים זה היה מאוד קשה. פעמים רבות, מצאתי את עצמי ממש מתאמץ לאתר דברים ברי רישום ("היא לא עשתה כלום ביממה האחרונה. בסדר, אז אני אסיר תודה שהיא עדיין איתי והיא מכינה אוכל טעים לשבת, אבל מה עוד?..."). אבל, בטווח הארוך, אני חושב שזה עזר לי לראות אותה באור יותר חיובי ומקבל.

אחד הדברים שמאוד עזרו לי הוא לכתוב את אסירויות התודה עליה, בלשון פנייה אליה, ולא בגוף שלישי. לדוגמא: "אני אסיר תודה על כך שהכנת אוכל לילדים היום", ולא "אני אסיר תודה על שאשתי הכינה". זה גרם לי לדמיין ולחוש כאילו אני אומר לה את המשפטים הללו, והגביר את החיבור שלי אליה.

דבר נוסף שעזר לי, לאחר כמה שבועות של כתיבה, היה לעבור על הרשימות היומיות, לאסוף מהן את כל אסירויות התודה שרלוונטיות תמיד (תכונות טובות, עשייה קבועה שלה וכדו'), וליצור מהן רשימה ארוכה של אסירויות תודה קבועות על אשתי. כתבתי כמה עשרות (עבר זמן רב מאז, ועליי לעדכן את הרשימה). אני מניח, שיעזור לי מאוד לעבור על הרשימה מדי פעם, ובמיוחד בזמנים קשים בינינו, אבל עדיין לא ממש עשיתי זאת.

בפעם אחרת, שבה הילדים הרגיזו אותי במיוחד, הצעתי לספונסר שלי לכתוב גם עליהם אסירות תודה על בסיס יומי. הוא אמר שזה רעיון טוב. איכשהו לקח לי יותר זמן להצליח להכניס את זה לשגרת הכתיבה שלי (וגם הסתפקתי בחמש ולא בעשר). בכל אופן, יישמתי זאת בצורה דומה לכתיבה על אשתי (כתיבה כאילו אני מדבר אליהם, שאיפה לעשות רשימה קבועה וכדו').

אחרי תקופה קצרה של כתיבה על הילדים, שמתי לב, שרוב אסירויות התודה שאני רושם עליהם, הן על כך שהם לא מפריעים לי ולא יוצרים מצבים שמציקים לי: "שהלכתם לישון יפה", "שהתארגנתם יפה בבוקר", "ששמרתם על השקט בזמן שנחתי" וכדו'. זה גרם לי הרגשה מאוד רעה "זהו? בזה מתמצה הקשר שלך איתם? אלה הדברים היפים שאתה רואה בהם?".

בעקבות התחושות האלה, האיר במוחי רעיון: לכתוב אסירות תודה על קטעים טובים שהיו לי בקשר איתם במהלך היום, קרי: דברים שאני עושה למענם. "אני אסיר תודה על שהקדשתי כמה דקות לכל אחד לפני שהלכתם לישון", "אני אסיר תודה על כך שחשבתי עליכם וקניתי לכם X". זה עשה לי טוב, ולקשר שלי איתם טוב. משראיתי כך, יישמתי זאת גם באסירויות התודה לגבי אשתי, וגם שם זה עשה לי טוב, ועורר אצלי חשק ומוטיבציה לתת יותר. לצערי, לא התמדתי בכך זמן רב. 

עם זאת, עליי לציין, שהיו פעמים שחשתי שחשוב לאזן, ולא לכתוב רק דברים שעשיתי למענם, כי אז בטווח הארוך, ובייחוד בעת כעס, אני מרגיש ש"רק אני עושה בשבילם, והם לא עושים כלום!" וזה מסוכן בשבילי. הרעיון הוא לחזק אצלי את זיהוי היופי והתחושה הטובה שבנתינה, ולא להעצים את הגאווה, הריכוז העצמי והרחמים העצמיים...

חשבון נפש

הבדיקות היכן הייתי שנה שעברה והיכן אני עכשיו וכו' מסוגלים רק לשבור את האדם, (ורק החזק בנפשו מותר לו לעשות בדיקות כאלו מפעם לפעם כדי לזרז את עצמו, אבל אין זה שייך לחשבון הנפש). וגם מי שלומד מוסר בגישה הזו עלול להישבר מלימוד המוסר עצמו. תפקידנו הוא רק לעבוד ולעבוד ולעבוד, אבל מה יצא מהעבודה זהו חלקו של הבורא ומנהיג לכל הברואים.