לקבל אול לשנות?
חבר שאל בפורום:
יש לי שאלה, האם לפי התוכנית עלינו להתפלל לשנות את המציאות (לדוגמא, לרפואת אדם אחר או לגאולה), או שבכלל להתפלל לקבל את המציאות? והאם זה עומד בקנה אחד עם היהדות?
חבר ותיק מגיב:
במשך דורות רבים בעם ישראל, הכיוון המרכזי (והעממי!) של התפילה היה לבקש מה' לשנות את המציאות ולעשות את רצוננו (רצוננו יעשה... ).
אולם, לאורך הדורות, היו גדולי ישראל רבים, שהבינו את עומק התפילה בצורה שונה לחלוטין. רבים מגדולי ישראל הבינו את התפילה "כפי שאנו [בתכנית] מבינים אותה".
כלומר, למרות שהמציאות בשטח, והאופן בו אנשים התפללו בפועל, היה כדי לשנות את המציאות, גדולי ישראל האמינו שלתפילה יש גם, ולפעמים בעיקר, תפקידים אחרים וביניהם גם לקבל את הנהגתו של ה' את המציאות.
רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי, מדגיש שהתפילה היא כמו ארוחה לנפש. כשם שיש שלוש סעודות ביום, כך יש שלוש תפילות ביום. הנפש שלי זקוקה לקשר עם אלוקים, למפגש עם ה', ולקשר הזה קוראים תפילה. הצורך בקשר הזה לא תוצאה של בעיות שיש לי. עלינו להתפלל, קודם כל, כדי שה' יהיה נוכח בחיינו.
אחרי הנחת הבסיס הזה, אפשר לראות שגדולי ישראל רבים כותבים, שעניין התפילה הוא להבין שה' הוא המנהיג, להרגיש שהבעיות שלנו נמצאות בידיים טובות ואין מה לדאוג, ובמילים שלך: "לקבל את המציאות", ולהכיר בכך שמה שה' מחליט זה טוב.
וכך כותב בעל "חובת הלבבות": "עיקר מטרתה של התפילה, אינה תוכן הבקשה, אלא הבעת כלות הנפש אל ה' יתהדר, וכניעתה לפניו עם הרוממות לבוראה והשבח וההודאה לשמו, והשלכת כל דאגותיה וצרכיה עליו" (חובת הלבבות, שער חשבון הנפש, פרק ג).
גם הרמח"ל ור' צדוק הכהן מלובלין כותבים, שמטרת התפילה היא לקבוע בנפשנו שה' הוא מנהיג העולם, והוא זה שקובע מה שיהיה, למרות ההשתדלות שאנו עושים.
הייתי יכול להביא כאן עוד כמה ציטוטים רבים, אך לא רציתי להכביד. הציטוט הברור ביותר שמצאתי, הוא מספרו של רבי יוסף אלבו, בעל ספר העיקרים (חי לפני למעלה משש מאות שנה). וזו לשונו:
"התפילה המובחרת תהיה, כמו שהיה מתפלל החכם ואומר: "רבונו של עולם, עשה רצונך... והטוב בעיניך עשה"... כלומר, בכל דבר שאני מתפלל לפניך, אל תפן לדבריי ולא לבקשתי לעשות מה שלבי חפץ או מה שאני שואל, שפעמים רבות אני מבקש ומתפלל על דבר שהוא רע לי, לפי מה שאני מדמה וחושב שהוא טוב, ואתה הוא היודע יותר ממני אם הדבר המבוקש הוא טוב בשבילי או רע, ועל כן, אתה תבחר ולא אני, עשה מה שאתה יודע שהוא טוב. וזהו "הטוב בעיניך עשה", ולא מה שהוא טוב בעיניי" (ספר העיקרים, פרק כד). ובמילים של התכנית שלנו: "רצונך ייעשה ולא רצוני".
כלומר, רבי יוסף אלבו כותב בפירוש, שתפילה במדרגה גבוהה יותר, היא שאני מבקש מה' שיעשה את מה שנכון בעיניו. בתפילה מהסוג הזה אני סומך על ה', ולא מנסה "לכופף" אותו למה שנראה לי נכון.
ועכשיו, לסיכום:
האם להתפלל לקבל את המציאות היא הגישה המקובלת לתפילה בעם ישראל? לא. האם כך התפללו אבותינו ואמותינו במשך דורות? מן הסתם שרובם לא.
האם יש מקום ביהדות לגישה כזו של להתפלל שה' יעשה את הטוב בעיניו ושאקבל את רצונו? כן. האם זוהי גישה עמוקה יותר לתפילה, מאשר הגישה שבה אני "מתווכח" עם ה'? בפירוש כן.
ועכשיו, למעיישה:
האם אני תמיד מתפלל לקבל את המציאות? לא. אני לא תמיד שם. זה תלוי ברמת הקושי שאני חווה סביב אותו עניין. לא תמיד קל לי להתפלל בצורה כזו. כפי שכבר ציינתי, מדובר בתפילה ברמה גבוהה, ולא תמיד הנפש שלי נמצאת במדרגה הזו.
ובכלל, יש דברים שאני "יודע" שה' רוצה שישתנו, כמו שלא אגרר אחרי התאווה, כמו שאנהל סדר יום, ואז אני יותר נוטה להתפלל שהם ישתנו.
אני משתדל לשלב בין שני האופנים של התפילה:
לבקש שהחולה יתרפא ולא יסבול, כי ה' אוהב אותו ומן הסתם לא רוצה שיסבול, וגם להתפלל לקבל את הקושי, כי אולי יש כאן מהלך אלוקי טוב ומועיל, שאינני מצליח להבין.
להתפלל על הגאולה, ולרצות שהיא תגיע, אבל בלי לעמוד לה' עם סטופר שהיא תהיה עכשיו. אני סומך על ה' שהוא יודע מתי להביא את הגאולה, אני מוכן לעבור את התהליך שהוא רוצה שאעבור עד שהיא תגיע.
ועוד מילה לסיום: כאשר אני מצליח להיות במקום של התפילה לקבל את המציאות, אני מרגיש קירבה גדולה יותר לה' ושחרור גדול יותר מהבעיה, מאשר כשאני מתפלל לשנות את המציאות.
לכן, באופן אישי בעת התמודדות עם התאווה, אני בדרך כלל לא מבקש שה' ייקח אותה ממני, אני מבקש ממנו שיעזור לי לסחוב אותה כי זה מאוד כבד לי... אם הוא רוצה שההתמודדות תמשיך, למרות הקושי שלי איתה, אני מביע נכונות לכך, אבל אני מבקש את עזרתו, כי לבד אני לא יכול.
