דרוש מנהל לאתר שמור עיניך

לשמור עיניך דרוש מנהל לאתר האינטרנט והפורום, לעבודה חלקית (בתשלום).

דרישות התפקיד: הכרת האתר והפורום, רצון לעזור לאנשים בהתמודדות, כושר ניהולי, ידע טכנולוגי, כישרון כתיבה ושליטה באנגלית.

אם אתה עונה על הדרישות, נשמח אם תפנה אלינו באימייל: help@gye.org.il

להגיע להחלמה

כשהגענו להחלמה, מצאנו את עצמנו חלק מקבוצה מיוחדת מאוד, אנשים שסבלו כמונו ומצאו החלמה. בזכות הניסיון שבו שיתפו אותנו בחופשיות מצאנו תקווה לעצמנו. אם התוכנית עבדה עבורם, היא תעבוד גם עבורנו.

ביסים קטנים

כשהייתי ילד קטן אמא שלי הייתה חותכת לי את הלחם לקוביות. "סוסים" היא קראה לזה בניסיונה לשכנע אותי לאכול. ואני בלעתי. סוסים קטנים. הבעיה התחילה כשאני הפכתי לסוס גדול.. נטשתי את הסוסים הקטנים והתחלתי לבלוע כמויות גדולות. כך התרגלתי לרדיפה אחר הבלתי אפשרי, אל מעבר למה שיכולתי להכניס לתוכי ולהכיל. אני לא יודע איך אפשר אחרת כי מאז ומתמיד מלווה אותי התחושה שאם לא אדאג לעצמי לא יישאר לי, שאני חייב להספיק, הכל. 

ומה שהתחיל לא נעצר. תמיד היה 'עוד' להספיק. ממתקים, משחקים, מדבקות, גוגואים, קרשים לל"ג בעומר, אופניים, בעלי חיים, כסף, סיגריות... הנפש המתמכרת שלי שאפה כל הזמן לעוד. במבט לאחור אני יכול לומר בוודאות שהייתי מכור בכל הרמ"ח ושס"ה עוד הרבה לפני שידעתי מהי תאווה. 

אחד הדברים הראשונים שלימדו אותי כשבאתי להחלמה היה "שוַויֶה שוַויֶה" (לאט לאט). אם תקפוץ מעל לפופיק שלך תיפול אמר לי המטפל שלי. עדיף שתתחייב על פעולות קטנות ותעשה אותן כמו שצריך, מאשר שתצהיר על פעולות גדולות שתעשה למחצה שליש ורביע במקרה הטוב ותתבייש לשתף על זה. הסכמתי עם עצם הרעיון. הוא היה נראה לי הגיוני, לא הבנתי למה המטפל שלי היה כל כך נחרץ. לא תפסתי מה הבעיה בלרצות הכול עכשיו. נכון, יש פעמים שזה לא לעניין ואני באמת נכשל בגלל זה, אבל כשאני כן יכול? מה הבעיה? בטח כשהמטרה מוצדקת (להיות נקי לעולם ועד), מה, זה לא שווה את הניסיון?

'מגש פיצה' די סתמי הוא זה שהפיל לי את האסימון. השליח התמהמה, ואני הייתי רעב... מישהו אמר שהוא נתקע בפקק, ואותי זה ממש לא הצחיק, ממש לא הבנתי איך קטנוע נתקע בפקק. הייתי 'גיבור' בהחלמה ולא אמרתי לו מילה על האיחור הקטסטרופלי, רק בלסתי במהירות משולש נוטף זיתים. כשהלוע היה מלא מהמשולש השני קלטתי שאני לא נהנה בכלל מהאוכל. אין שום קשר בין ההאבסה העצמית הזו להנאה מאכילה. כשאני 'מכניס' לפה שלי מגש פיצה שלם בבת אחת, הוא פשוט לא יורד לי בגרון. במקום להתענג על משולש ריחני אחד שחוטי גבינה רותחים נמתחים ממנו אל הפה, אני הודף אל בני מעי כמויות בצק לא הגיוניות ללא הנאה. לא עדיף לבהות בגבינה הנמסה מתערבבת ברוטב העגבניות נמרחת על הלשון וצורבת מעט את החיך עם פירורי אורגנו שום וצ'ילי וקמצוץ של זיתים שחורים? לסיים כמו בנאדם את המשולש התורן ולגשת אל המשולש הבא בתור?!

נוכחתי לדעת שזה לא זה. אני חייב ללמוד לאכול "בביסים קטנים". ומה שעבד נהדר בהתחלה עובד עוד יותר טוב בהמשך. ככל שהדרך מתקדמת אני לומד, שלי אין אופציה אחרת. גם אחרי שנים בהחלמה אינני יכול לבלוע 'סוסים גדולים', אני צריך "ביסים קטנים". וכשאני מכריז 'שבחיים יותר אני לא', וזה לא משנה מה, בחיים לא אכעס אנטור אתאונן או לא יאו... אני פועל בדיוק לפי אותו הדפוס – ביס גדול. מנסה לבלוע יותר ממה "שהלוע" שלי יכול להכיל. 

זה גם אומר ששוב, אינני מקבל את החיים בקצב שלהם. משהו בתוכי לא מסכים עם מה שקורה ואני חוזר לעמדת הלוחם. לא מספיק לי היום הנקי (כאילו שמישהו יכול בכלל להתחייב על יום או מעבר), אני רוצה יותר. עוד. השלב המיידי הבא הוא הפיכת "העוד" הזה למשהו כפייתי כאן ועכשיו. נכון, יש לי כאילו הצדקה שעכשיו זה "עוד" למטרות טובות, אבל בשורה התחתונה זה "עוד" מאותו הדבר שהביא אותי למצב הזה מלכתחילה. וזה ממש לא מה שיוציא אותי ממנו. 

בהחלמה למדתי, "ביסים קטנים". ככה זה הכי טעים.

המדיטציה שלי

כשקראתי לראשונה ב1212& (ספר ההדרכה המעשי לצעידה ולצועדים), על "הגישה המגששת אל ממלכת הרוח", חייכתי. הייתי בטוח שביל W עף על עצמו. "אין גבולות להרהורים" הוא המשיך להתפייט שם, "לא של אורך, ולא של עומק או רוחב" (מעניין שאת הגובה הוא שכח, ציינתי לעצמי בציניות). לא עוד אוסף של דרישות חד צדדיות, אלא שיח. יותר נכון לומר הקשבה לשיח הפנימי. לקולו של הכוח העליון המהדהד בתוכנו. הגמול הגדול המתואר שם נראה לי הזוי במיוחד: נחוש עצמנו שייכים. לא עוד נתינים מבודדים ומפוחדים בעולם עוין, נרגיש מושגחים אהובים ואוהבים.

"הבנאדם חי בסרט". ביל, הצחקת אותי. לשמוע את קולו של הכוח העליון בתוכי? לשלוט במחשבות? להשקיט אותן? אין מצב. זה בדיוק כמו לתפוס אויר ביד ולהכניס אותו לתוך שקית... אבל, צוחק מי שצוחק אחרון (או שמא, כן ניתן להכניס אויר לתוך שקית עם היד), כיום אני מסוגל להקשיב למה שמתרחש בנשמתי. אינני שולט במחשבות וכנראה שגם לא משקיט אותן, אבל יש מי שעושה את זה למעני. התפקיד שלי? ליישם את העקרונות הרוחניים.

במאמר הזה אכתוב את הניסיון שלי. רצוי שאדגיש שלא לחינם הוותיקים המליצו (בספר הלבן) שלא לצעוד את הצעד האחד עשר לפני שצועדים את עשרת הצעדים שקדמו לו. הרעיון הוא להתחבר למה שיש בפנים, ואם הבפנים עדיין לא מאוזן, גם החיבור הפנימי לא יהיה מאוזן. ברירת המחדל תוודא שהחיבור המיידי יהיה דווקא לחלקים השליליים. נדרש שינוי אישיותי מינימלי בשביל שתתאפשר יכולת אבחנה בין הקולות השונים ולברור מבניהם את החיובי. אם לא הצלחתם כמוני בתחילה להתחבר זה בסדר, כנראה שהשינוי עדיין לא התרחש. אל תתייאשו. מניסיון אישי, תמשיכו לנסות. כדאי. 

אז מה מתרחש אצלי? קודם כול למדתי שכמו בכל דבר בתוכנית הזו, עלי להפסיק להילחם. גם במחשבות. וכשעולה לי לתודעה מחשבה שאיני חפץ בה, אינני נלחם בה. המלחמה רק מעצימה אותה, נותנת לה עוד כוח. אני כן מנסה להסיט בעדינות את התודעה שלי למשהו אחר. הניסיון שלי הוכיח: אינני יכול לחשוב על שני דברים בו זמנית. גם אם לפעמים נראה לי שאני כן יכול, זה לא נכון. המחשבות מאוד מהירות, הן מתחלפות בקצב מסחרר, אבל המוח שלי מסוגל להתמקד רק באחת מהן בזמן נתון. או אז אני מוצא דבר אחר שניתן להתמקד בו - אוויר/נשימה ואתו אני צועד.

דבר ראשון אני מוצא לעצמי תנוחה נוחה. שכיבה/ישיבה/עמידה (ניסיתי הכול ובכולם זה עובד), פוזיציה שלגוף שלי נוח בה ומתחיל לנשום באיטיות וביסודיות נשימות עמוקות דרך האף. כשהנשימה הופכת למוסדרת, אני משתדל לעקוב עם התודעה אחרי האוויר בזמן שהוא נכנס לנחיריי. מללוה אותו בזמן שהוא עובר את מערות האף, מרגיש בו חודר אל הקנה ומשם דרך הסרעפת חש בו ממלא את ריאותיי. לא פעם צבעתי אותו בלבן... נעזרתי בדימוי הלבן כאמצעי מטהר ששטף ונקה אותי מכול הרעלים שבתוכי. אני ממשיך במעקב אחריו גם בדרכו החוצה, נושף אותו באותה האיטיות "ודואג" שיאסוף עמו כל מה שניתן בדרכו החוצה. 

החיבור לנשימה מחבר אותי לנשמה ולמי ששם אותה בתוכי. התודעה שלי שוקטת ואני פשוט יודע מה עלי לעשות. וגם כשזה לא קורה, כשעדיין אין לי מושג מה הצעד הבא, אני במצב טוב יותר. כבר לא מתפרק כבעבר. אין לי דרך אחרת לתאר את הפעולה הזו ותוצאותיה. בכנות אכתוב שכשאני נסער זה מורכב יותר. הדופק המהיר שלי והצורך החיוני בחמצן, גורם לי לנשום שטוח ורדוד ולא מאפשר לי לנשום באיטיות, אבל גם זה משתפר עם הזמן והתרגול. תאמינו או לא, בלי זה לא הייתי יכול לכתוב גם את המאמר הזה.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

חשבון נפש

הבדיקות היכן הייתי שנה שעברה והיכן אני עכשיו וכו' מסוגלים רק לשבור את האדם, (ורק החזק בנפשו מותר לו לעשות בדיקות כאלו מפעם לפעם כדי לזרז את עצמו, אבל אין זה שייך לחשבון הנפש). וגם מי שלומד מוסר בגישה הזו עלול להישבר מלימוד המוסר עצמו. תפקידנו הוא רק לעבוד ולעבוד ולעבוד, אבל מה יצא מהעבודה זהו חלקו של הבורא ומנהיג לכל הברואים.