משפט ללא עו"ד

שופט בבית משפט פונה לנאשם ושואל: “למה לא שכרת עורך דין?”

הנאשם מספר: “אף עורך דין לא הסכים לייצג אותי ברגע שהתברר להם שאני חף מפשע…”

חופש

קיבלתי מתנה רוחנית גדולה מעושר חומרי: ההחלמה שלי. אודה לאלוהים על החופש מהתמכרות פעילה.

צעד אפס

בימים האחרונים היו לי כמה שיחות מאוד כואבות עם שלושה חברים שונים, כל אחד מהם היה רגע אחרי התרסקות טוטאלית, והעוצמה של הכאב וחוסר האונים היו מהממות ברמה שלא ידעתי מה עושים. ניסינו ביחד לחשוב מה לא היה בסדר, איפה שגינו והיכן בעצם התרחשה הנפילה? בגלל שאני בהיכרות די הדוקה עם כל אחד מהחברים הללו, ידעתי שכל אחד מהם דווקא התקדם מאוד לאחרונה בעשיה בצעדים הראשונים, ולפחות על אחד מהם אני יכול לומר בביטחון גמור כי היתה לו כניעה גמורה והוא ידע והרגיש את חוסר האונים שלו בלי שום הסברים והסתיגויות.

ולמרות זאת הם נפלו, ולא הבנו למה. אחד החברים לא רק נכנע אלא גם עשה לכאורה את כל הפעולות הנכונות כדי לעבור את הגל ששטף אותו. הוא התקשר אליי באותו יום פעמיים ואפילו נפגשנו לשיחה קצרה שהועילה ונתנה לו זמן נשימה נוסף, אבל בשורה התחתונה הוא נפל והתרסק. הוא ניסה לתת לה' את התאווה, ניסה להכניס את הקב"ה לחיים שלו, אבל זה לא הצליח.

האמת שלא ידעתי מה לומר. אמרתי לו שאני לא יודע מה לומר ולא מבין מה לא בסדר. זה כמובן ייאש את החבר באופן די טוטאלי, והוא טען שאין לו יותר סיכוי, אחרי שגם השיטה האחרונה שעובדת על כולם – לא עובדת אצלו. ניסיתי להסביר שזה בעצם כניעה עמוקה יותר, אבל הייתי בספק רב האם זה באמת מה שהוא צריך והאם זה מה שיעזור לו.

אחר כך חשבתי לעצמי שאולי יש צעד מסויים שאנחנו לא נותנים עליו את הדעת. כולנו מתחילים מהצעד הראשון ומתחילים את הכניעה, אבל קודם לכן ישנו צעד נוסף, צעד בלתי כתוב, צעד אפס. צעד אפס אומר שאנחנו מצטרפים ברצינות לקבוצת התמיכה. ישנם הרבה חברים שקוראים את הצעדים ומחליטים שזאת הדרך הנכונה, אבל מנסים לעשות את זה לבד, או מנסים להתקדם בעצמם באופן רציני, אבל את הקטע של הקבוצה הם לוקחים בקצת פחות רצינות. הם משתתפים "מידי פעם" בקבוצה, משתתפים באופן קצת "פאסיבי", ולא ממש יוצרים קשר עם חברים נוספים. זה נקרא לדלג על צעד אפס.

אבל אי אפשר לצאת לדרך לפני שיוצאים לדרך. אי אפשר להתחיל את צעד אחד לפני שעושים את צעד אפס בשיא הרצינות. זאת הסיבה בגללה התוצאות הכי טובות הם אצל אלו שמגיעים כל יום לתכנית, מגיעים בזמן, משתפים ומשתתפים, שואלים שאלות ומעירים הערות, וכמובן נמצאים בקשר עם כל החברים ככל האפשר.

נכון, ישנם הרבה מכשולים בדרך כמו הזמן הלחוץ, האישה שלא יודעת וכן הלאה, אבל אם אנחנו רוצים החלמה – אנחנו חייבים להיות רציניים בקשר לכך.

החלמה זה ענין של סדר עדיפויות

אני שומע את זה הרבה מחברים, כשהם מסבירים למה הם לא יכולים להצטרף לקבוצה או לעשות פעולות שונות שקשורות להחלמה. יש המון המון הסברים טובים (באמת!) לכך, כמו העובדה שהאישה לא יודעת, השעות של הקבוצה שלא מתאימות, אי הנעימות להרים טלפון לחבר בשעת צורך וכן הלאה וכן הלאה. כאשר אני שומע הסבר כזה, אני באמת משתדל להבין ולפרגן, אבל בתכל'ס אני יודע שהסיכויים להחלמה הולכים ופוחתים ככל שההסברים יותר מלומדים ויותר מוצלחים. הענין הוא שעבורי, ההחלמה היתה דבר ראשון שינוי סדר העדיפויות בחיים. ברגע שכאב לי מספיק מהתאווה והסכמתי לוותר עליה, הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות הוא לשים את ההחלמה בראש סדר העדיפויות, יותר חשוב מכל דבר אחר.

כן, אני יודע, יש דברים שאי אפשר לוותר עליהם. מעניין שהדברים האלו לא עצרו אותי כשהייתי מול התאווה. ניקח לדוגמא את הענין שאני בכלל בעבודה בשעת הקבוצה. לא זכור לי שהיתה לי בעיה לשרוף שעות מול אתרי פורנו בשעה שהייתי צריך לעבוד, אבל עבור החלמה זה פתאום בלתי אפשרי ואני נהיה ישר כלפי הבוס. גם הפחד שיתפסו אותי בעבודה לא ממש עצר אותי, אבל הפחד שיתפסו אותי בהחלמה - זה כבר בעיה. גם השקרים לאשתי כאשר הייתי בהתקף תאווה אף פעם לא היו בעיה ושיקרתי חופשי, גם כאשר ידעתי שהיא לא מאמינה לי לאור נסיונה המר עם בעלה הצדיק, אבל בהחלמה זה פתאום לא נעים לשקר. 

אבל כיון שבאמת כבר כאב לי, הסכמתי לשנות את הגישה בראש שלי ובאמת לשים את ההחלמה בראש סדר העדיפויות. תכל'ס, זה לא נראה לי כזה חידוש מהפכני, כי כשאני חושב על אדם שצריך אישפוז בגלל מחלה פיזית, די ברור שהוא עוצר את כל מה שיש לו בחיים (כן, אפילו את העבודה ואת השיעור גמרא בערב) והולך להתאשפז כדי להחלים, אז מה בדיוק השוני בין זה לבין המחלה שלי? אפילו מי שלא מסכים עם ההגדרה "מחלה" (למרות שעוד לא מצאתי סיבה אחת בעולם שלא להסכים לכך אבל זה ענין אחר), בודאי יסכים שישנה כאן "בעיה חמורה" שדורשת טיפול. נו, מי לא עוצר הרבה דברים בחיים בגלל בעיות חמורות שדורשות טיפול?

אצלי, ההחלמה לא היא ענין של "לכתחילה" או "בדיעבד", אלא ענין של פיקוח נפש. אני לא משתמש בזה בשם המושאל אלא מתכוון לכך במובן הכי פשוט של המושג. לא היה לי עוד צ'אנס, ואם הייתי ממשיך עוד טיפה, אשתי היתה תופסת אותי פעם נוספת (וכל הצדקנים שבטוחים שהם לעולם לא יבגדו, אני לא מציע להם להמשיך להתגרות בתאווה כי גם אני חשבתי כמוהם), והייתי מפסיד את העולם הזה והעולם הבא וכנראה גם את החיים שלי. 

לכן, התופעה שהכי קשה לי איתה כאן בפורום היא תופעת הטרמפיסטים. מגיעים חברים שזועקים "הצילו", שומעים שיש דרך להתחיל לחיות ולצאת מהמערה החשוכה, אבל אז נעלמים, רובם בגלל דברים טכניים. קשה לי להבין איך אדם כמוני שנמצא בתחתית, לא מוכן לעשות את הדבר הבסיסי ביותר: שינוי סדר העדיפויות בחיים שלו. זהו, עכשיו הכל נדחה החוצה ואני רוצה להתחיל לחיות. לא מסובך. האם זה אומר שלא כאב להם מספיק? אני מאוד מקווה שזאת לא הסיבה, כי אם זאת הסיבה - אז זה אומר שכל הטרמפיסטים בעצם רק יוצאים לסיבוב כאב נוסף עד ההתרסקות, ואז הם יחזרו. אז במקום זה, יש לי הצעה פשוטה: אני מפנים שאני חולה ומשנה את סדר העדיפויות בחיים שלי. כעת הדבר הכי חשוב הוא ההחלמה, ואחר כך, כשאני יתחיל לחיות - בטוח אצליח גם להתחיל להתקדם בכל שאר הדברים שחשובים בחיים.

להסתכל בציצית

עוד אמרו חז"ל (ויק"ר כ"א ו') אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות. וע"כ כתב הפלא יועץ (ראיה) יסתכל בציצית ועיניו תחזינה בספר לקרות תורה ותפילות וברכות. וכ"כ הראשית חכמה דבפרט בתורה שבכתב, ובפרט מן הפרט כשעולה לקרות בספר תורה בבית הכנסת.