גירסא חדשה לפורום

ב"שמור עיניך" עובדים בימים אלה על גרסה מיוחדת של הפורום לסמארטפון. גרסה שתאפשר גישה נוחה יותר לפורום, שהפקתה כרוכה בהשקעה כספית גדולה (אבל לא באנו לבקש תרומות, בכל אופן לא בשורות הללו... ).

התכנון הוא לעשות זאת בסגנון של פורום מסוים באנגלית. להלן הקישור שלו: forums.xamarin.com/

מי שגולש לכאן מהסמארטפון - נשמח מאוד שיחווה את דעתו, האם זה נראה לו נוח.

אפשר לעשות זאת בשרשור הזה, או במייל tahareini@gmail.com

ליישר את הדרך

ההתמכרות עיצבה את המחשבות שלנו בדרכה שלה. לא משנה מה הייתה צורתם הראשונית, המחשבות הפכו מעוותות כשהמחלה השתלטה על חיינו. האובססיה שלנו עם התאווה ועם עצמנו, עיצבה את מצבי הרוח, הפעולות, ואת צורת החיים שלנו. כל אחד מהעקרונות הרוחניים בתוכנית שלנו, נועד ליישר עיוות זה או אחר בחשיבה שלנו. עיוות שנוצר בזמן ההתמכרות הפעילה. אנו נלחמים נגד ההכחשה בהודאה, נגד סודיות בכנות, נגד בידוד בחברותא ונגד ייאוש באמונה בכך שאלוקים אוהב אותנו.

אני לא חסר אונים

איזה קטע. במשך כמה חודשים אני כל הזמן חוזר ושוב ושוב על כך שאני חסר אונים, ופתאום אני קולט שאני לא חסר אונים בכלל. טוב, כמובן שלא קיבלתי פתאום כח מול התאווה, ואני עדיין שב ומצהיר (היום יותר מתמיד) שאני חסר אונים מול התאווה וכי אבדה לי השליטה על חיי (בכל תחומי החיים), אבל יחד עם זה גיליתי שזה רק חלק מהתמונה, ואם אני מתעלם מהחלק השני של התמונה - אני חוטא לאמת.

אני חסר אונים מול התאווה, אבל אני לא חסר אונים לעשות את הפעולות הנדרשות ממני כל יום, כל שעה, כל רגע. אני לא חסר אונים להשתתף בקבוצה, אני לא חסר אונים להיות בקשר כל הזמן עם חברים, אני לא חסר אונים אפילו להכנע. כן, עוד פרדוקס מוזר, אני צריך שיהיה לי כח כדי להכנע. אפילו הרבה כח.

זה קצת כמו אדם שנפגע בתאונה ל"ע והוא אכן חסר אונים ולא יכול להגיע בכוחות עצמו לבית חולים ולהציל את חייו. בהתחלה הוא לא קולט את זה והוא מנסה בכל זאת לגרור את עצמו אבל עם כל פסיעה וכל רגע שעובר - המצב הרפואי שלו רק מחמיר כי כל תזוזה מכאיבה יותר וגורמת לפציעות נזק. בסוף, כשבאמת כואב לו הוא מבין שהוא לא יכול לבד ושאין לו סיכוי להגיע לקבל טיפול רפואי. הוא נכנע והוא מודה בחוסר האונים שלו. אבל הטיפש לא מרים טלפון למד"א לבקש שיפנו אותו, כי הוא טוען שהוא הגיע למסקנה שהוא חסר אונים. אכן, הוא חסר אונים מול הפציעה, אבל לא חסר אונים לשלוף את הפלאפון, להתגבר על הבושה של "עשיתי תאונה" ולבקש (ואם צריך - גם להתחנן) שיבואו להציל לו את החיים, ויפה שעה אחת קודם. וגם כאשר כוחות החילוץ מגיעים, הוא לא חסר אונים לשתף איתם פעולה במה שהם אומרים לו לעשות. 

במשך שנים ארוכות מידי ורבות מידי, לא ידעתי שאני יכול לעשות משהו נגד הבעיה המרכזית של חיי. הייתי בודד להחריד והייתי משוכנע שכך אסיים את חיי. אז כל זמן שלא ידעתי שיש מספר חירום שיכול לפנות אותי לקבלת טיפול רפואי, אכן המשכתי לנסות בכוחות עצמי לצאת מהמצב, מה שכמובן לא עזר ורק החמיר את הבעיה כל הזמן. אבל היום אני יודע שזה לא נכון. אני יודע שיש מי שיכול לעזור לי. אז עכשיו חלאס עם התירוצים ועם כל הפוזה של כמה אני מסכן וכמה קשה להיפתח, וכמה אני עסוק ואין לי זמן לקבוצות וכל זה. כי אני חסר אונים מול התאווה, אבל אני לא חסר אונים לעשות פעולות שיצילו אותי.

ולכן, אם אני מנסה לפזר את האבק ולראות מהי הנקודה היחידה שעומדת בבסיס כל ההחלטות שלי כעת בחיים, ישנה שאלה אחת פשוטה: "סיימת?". זאת שאלה שאני משתדל לשאול את עצמי כל פעם, ואם התשובה עליה חיובית, אז אני מוכן לעשות ה-כ-ל כדי לקבל את החיים שלי בחזרה. אבל אם עדיין לא כאב לי מספיק ולא סיימתי - אז אני יהיה מוכן לעשות "הרבה" ואולי "המון" אבל לא "הכל". ואם אני לא מוכן לעשות הכל כי יש לי דברים יותר חשובים בחיים - אז כנראה אצטרך עוד איזה סיבוב או שניים של כאב מזוקק כדי שאסכים סוף סוף להרים ידיים ולקבל אחריות על עצמי.

אז "רק להיום" - סיימתי.

אני חייב ספונסר

בספר הלבן יש קטע שלם המסביר את החשיבות של ספונסר, ובספר הגדול יש פרק שלם המדבר על "העבודה עם אחרים" שהוא בעצם מדבר על ספונסר בלי להגיד את המילה "ספונסר" (כך למיטב זכרוני). אבל האמת שזה היה נראה לי די מיותר. אצלי יותר התאים תיאור אחר בספר הלבן:

עם הסימן הראשון להקלה מהאובססיה, אנחנו עלולים להיתפס לשאננות. מרגע שלמדנו לחיות בלי החומר הממכר ביותר, אנחנו עלולים להתרווח בכיסא ולהירגע – לקחת את זה בקלות.

"זה כאילו מישהו פשוט כיבה את המתג. הפיכחות באה בקלות; זה לא סיפור גדול".

אנחנו עלולים להרגיש כאילו האובססיה באמת הייתה משהו זר לנו, שהיא יצאה כמו קוץ שנתקע באצבע; שאנחנו יכולים להישאר ללא שינוי, עם אותן גישות וצורת חשיבה כמקודם.

כאשר קראתי את הקטעים האלו הרגשתי שהם ממש נכתבו עליי. נכנעתי, הצטרפתי לתכנית, התחלתי את הצעדים - האובססיה מתה. למה אני צריך ספונסר כעת? באופן טכני היה לי ספונסר מההתחלה, אבל בתכל'ס זה לא היה משהו רציני על בסיס ממש קבוע, ויותר לעזרה בצעדים כמו צעד 5 שהיה משחרר ומדהים, או עזרה בצעד 9 וכן הלאה.

אבל דווקא ככל שעובר הזמן, אני מבין כמה אני חייב ספונסר. אז למה אני חייב ספונסר ואיך אני מוצא ספונסר מתאים?

אז מכיון שזכיתי בספונסר שאלוקים שלח לי, אכתוב את הדברים שלו על השאלות האלו, ואנסה להוסיף קצת משלי, בתקווה לא לקלקל.

אני חייב ספונסר למרות או דווקא בגלל שאני נקי בחסד עליון תקופה ארוכה. אסביר מדוע: תהליך קבלת ההחלטות שלי נגוע  באינטרסים, קל לי לראות את זה אצל אחרים, ומה איתי? איש כמוני יכול לזהות יותר מהר ממני מתי אני פועל מתוך המקום הזה, ואין קשר לזמן הנקיון, יש פעמים שזמן הנקיון הממושך יותר גם עובד לרעתי כי הראש החולה שלי מייצר שם יותר מחלה, מהסוג שהחלמתי וכדומה...

את הספונסר שלי מצאתי כאשר ראיתי מישהו שמהרגע הראשון אמרתי לעצמי: מה שיש לו, זה בדיוק מה שאני רוצה עבור עצמי. ראיתי את איכות ההחלמה שלו וכיצד הוא חי את התכנית, וזה בדיוק איפה שאני רוצה להיות. לא בדקתי האם הוא חכם ויודע לכתוב או לדבר, לא בדקתי איפה הוא גר או במה הוא עוסק, כי זה לא רלוונטי. מה שהיה רלוונטי זה רק ההחלמה שלו, וכאשר ראיתי מה שיש לו - רציתי את זה לעצמי ופניתי אליו בבקשה שיספנסר אותי.

קבלת הספונסר היתה עבורי מסר חזק לעצמי. מסר של כניעה טוטאלית. אני מבין שיש אלוקים - אבל זה לא אני. אני מקבל מרות על עצמי, שואל, מתייעץ ומבצע גם דברים שלא נראים לי כל כך. הכניעה הופכת מרעיון מופשט למשהו מעשי שמלווה אותי בכל דבר. כשאני מתחיל לצאת מעצמי ולהתייעץ עם הספונסר, אני בעצם עושה פעולה רוחנית מאין כמותה, כי היא פעולה הפוכה מאנוכיות, וכל מה שהוא נתינה במקום קבלה - הוא רוחני עבורי. נכון שבאופן טכני אני מקבל מהספונסר, אבל אני מגיע עם כנות ופתיחות ונכונות לעשות מה שהוא אומר לי, כך שאני נותן מעצמי.

עצה נפלאה

וכמו שאמר הגר"מ סולובייציק זצ"ל (הובא בספר והאיש משה ח"א עמ' קע"ה) דאין לך תריס מעולה כנגד היצה"ר מחשיפת הפרצוף ולקרוא לו בשמו המפורש. כי היצה"ר אוהב מאד את ההסוואה וההצטנעות. המצב האהוב עליו מכל הוא, שמזימתו נשאר בגדר נעלם אשר מליבא לפומא לא גליא. ואילו כשעושים פרסום למזימתו הרעה, מיד הוא בורח ומסתלק. ובכן בכל הזדמנות של נסיון וחשש מכשול, יש להכריז במילים ברורות ובקול רם באזני המסית והמפתה "שמדובר בעבירה וחטא מפורש" ואז ימהר היצה"ר להיעלם ויניח לו.