שינוי מספר הטלפון של הקבוצות הטלפוניות

חברים יקרים

עקב שינוי מדיניות משרד התקשורת, מספר הטלפון של הקבוצות הטלפוניות מתחלף. 

מעתה הוא יהיה 072-2748600.  זהו קו טלפון נייח רגיל, ללא חיוב מיוחד. 

החל מיום שלישי ג' באלול המספרים הישנים לא יעבדו עוד. אפשר להשתמש במספר החדש כבר מעכשיו.

שימו לב! הקודים לקבוצות הטלפוניות השונות אינם משתנים. לקבלת קוד אנא פנו אל help@gye.org.il או 1599-500-119.

רשימת אסירויות תודה

קל מאוד להיות אסירי-תודה כשהכל הולך בקלות. אם אנו מקבלים העלאה במשכורת, אנו אסירי-תודה. אם אנו מתחתנים, אנו אסירי-תודה. אם מישהו מפתיע אותנו במתנה או בטובה שלא ביקשנו, אנו אסירי-תודה. אך אם מפטרים אותנו, או שאנו מתגרשים, או מאוכזבים, אסירות-התודה עפה מהחלון. אנו שוקעים באובססיה עם הדברים שלא הולכים לנו בחיים, גם אם כל הדברים האחרים בחיינו הם בסדר גמור. במצב כזה, אנו יכולים להיעזר ברשימה של אסירות-תודה. אנו מתיישבים עם עט ונייר ועושים רשימה של האנשים שאנו חשים כלפיהם אסירות-תודה. לכולנו יש אנשים שתמכו בנו ברגעים קשים. אנו רושמים את הדברים הרוחניים שהשגנו, כי אנו יודעים שאנו לא יכולים להחזיק מעמד ולשרוד את המצב הנוכחי בלעדיהם. ואחרון-אחרון חביב, אנו רושמים את ההחלמה שלנו עצמה. כל דבר שיש לנו ואנו חשים אסירות-תודה כלפיו, נכנס לרשימה. אין ספק שנמצא שיש מאות דברים בחיינו עליהם אנו צריכים להרגיש אסירות-תודה. גם אלה בינינו הסובלים ממחלה, או שאיבדו את כל הרכוש החומרי שלהם, ימצאו נחמה רוחנית שעליה הם יכולים להיות אסירי-תודה. התעוררות רוחנית היא המתנה היקרה ביותר שמכור יכול לקבל.

השתבשתי? מה זו הפתיחות הזו?

שלום קוראים לי.... ואני מכור לתאווה. ההתמכרות שלי מתבטאת ב.... אתמול היה לי קשה מאוד שקלתי ל.... אבל עשיתי את צעד.... וב"ה יצאתי מהמצב. אני נקי בחסדי ה' 138 יום ומתפלל לה' שאמשיך כך.

אני רוצה לשתף אתכם ידידי במה שעבר עלי היום, הלכתי ל... וראיתי... וחשבתי... הגעתי למסקנה שאני באמת מכור לגמרי אם אני לא ירים טלפון לחבר אני הולך ל... 

הסיפור שלי הוא כזה, אני בן... נשוי + מאז שאני בן... אני נופל ל... כל פעם אני בטוח שאני יכול להתגבר אבל אז מגיע הרגע ש... הייתי בעבר.... עשיתי.... התרסקתי.... הגעתי עד הקרקעית. עד שהגעתי הנה...


למי שלא הבין עדיין, אלו רק 3 קדימונים מתוך שלל הווידויים והסיפורים של כמה מהחברים כאן ובקבוצות, ואני בתוכם. לפעמים, לאחר וידוי חושפני עד כאב אני שואל את עצמי, האם השתבשה דעתי? אין לי מושג איך זה קרה, אבל אם לפני 4.5 חדשים הייתם אומרים לי שאני אספר את סיפורי ואתוודה על הכמוסים שבמחשבותי ומעשי לפני חברים, הייתי מתעלף רק מהמחשבה על כך. 

אני כמו אחרים במקום המופלא הזה,ן אדם המרגיש את עצמו נכבד למדי, בעל בעמיו, בעל משפחה ומקצוע לא רע. הכל כמעט, רק לא מכור לתאווה השם ישמור. גם עכשיו אני עדיין לא מאמין לגמרי שאני כותב את זה עלי. 

אז נכון שהכול כאן ובקבוצות אנונימי לחלוטין. אף אחד לא צריך לחשוף את עצמו בשמו האמתי. אבל למען האמת התחושה למרות זאת היא משהו שלא מעלמא הדין. 

אז איך באמת זה קרה? איך התדרדרתי לשפל שכזה? האם אני מטורף שהולך לספר על עצמו הכל?

אז כך, ראשית, בינינו אני באמת כנראה מכור לתאווה, מכיוון שאני לא ממש מטורף לגמרי אני לא אכתוב לכם את ההוכחות לכך, אבל 20 וכמה שנים בעברי, ודברים שעברו עלי מוכיחים כנראה מעל לכל ספק שזה המצב, נקודה. אמנם בחיי החיצוניים אין זכר לזה, אני נראה ממש כמוך אחי היקר שקורא עכשיו את הדברים (סליחה אם יש כאן רמז קלוש שגם אתה מכור, אני באמת לא מתכוון לזה) כלפי חוץ איש ממש מושלם, ייתכן שישנם רבים שנראים כמוני בכל מקום כמעט, לגמרי נורמלי. אבל זהו, שלא. 

הכל רק בחוץ. אני נחמד, חכם, מוצלח, מצליח, ומה עוד... אבל בתוכו... שלא תדע מצרות. שנים רבות מאוד, שבוי בידי התאווה. אוננות, מחשבות תאווה מסובכות, גלישה למקומות אסורים, סתירות ובעיות קשות באישיות בעקבות כך. טוב אז באמת בגלל הפחד הנורא מהמעשים שעשיתי הייתי בחוץ מישהו אחר לגמרי. שידרתי "עסקים כרגיל" תפקדתי ממש כמו "איש טוב ירושלים" (פעם הייתי "ילד טוב ירושלים") זו הסיבה שאמרתי קודם שאני נראה כמו רבים וטובים מסביבי.

לא חשבתי  באמת על כך שבעצם החיים שלי הולכים ומתבזבזים. בפנים אני אכול לגמרי ועושה דברים שאין להם תקווה, חוטא בחטאים שאני יודע טוב מאוד את משקלם, ובחוץ אני שחקן טוב, אפילו טוב מאוד, (אני מתערב אתכם על כל סכום שלא היה לכם צ'אנס לזהות אותי בפנים, אפילו הקרובים לי ביותר לא זיהו. אשתי ועוד) החיים שלי לא היו חיים באמת, תגידו אתם איפה הם היו? בפנים או בחוץ? התשובה היא שבאף מקום! 

כך חלפו עברו להם שנים רבות ורעות, לאט לאט הבנתי שאני לא ממש חי את החיים, בעצם אני חי אבל לא את החיים שלי. אני "משרתם של שני אדונים" שחקן אומלל שכל היום רץ מאישיות אחת לשניה, נכנס כל פעם לתוך סט הבגדים הנצרך ועושה פרצופים לכולם. ממש סיוט עלי אדמות. הגעתי למצב שנמאס לי מעצמי לגמרי.

כשכבר הייתי נפש חלולה בגוף אומלל, פתאום זרח עלי אור. אל תשאלו אותי איך זה קרה, כי אני באמת לא יודע. אבל כנראה שאני לא חולם, אם אני חולם זה כנראה החלום הארוך ביותר מאי פעם ואני הולך כבר לרשום אותו בספר ג'ינס, חלום של 138 ימים נכון לרגע זה. בכל אופן נכנסתי בסערה לחוויה החזקה ביותר שהייתה לי עד כה בימי חיי, תכנית הכרת האמת שבי וכניסה לחיים האמתיים (ונקיים)

מהר מאוד הבנתי שעלי להפוך את היוצרות. אם עד עכשיו שיחקתי בחוץ איש מקסים ובפנים אומלל. אני צריך מעכשיו להוציא את כל הזבל (סליחה מכבודכם) החוצה כדי לבנות בפנים משהו אציל ונקי. זה המצב לאשורו. כל עוד הזוהמה הייתה בפנים ואני גוננתי עליה מבחוץ לא היה סיכוי להתחיל בדרך חדשה.

אז קודם כל הייתי צריך להודות שיש לי זוהמה בפנים, אם מה שיש לי בפנים זה מרגליות ואבנים טובות כמו שאהבתי להתהדר כטווס, אז בבקשה אני אמשיך להיחנק עם זה ולשחק פני פוקר.אבל די נמאס לי מהסבל שבצביעות הנוראה והחלטתי לאחר קושי עצום ונורא, שאין לי יותר את הכח, החשק והזמן לבזבז את חיי. אני רוצה לחיות את החיים האמתיים שנועדו לי ולא חיי שקר. אז נכנעתי.

הודיתי בפני עצמי ובפני אחרים שיש לי בעיה. אני עושה ומתנהג לא כמו שאדם נורמלי אמור להתנהג. ככל שהפכתי בעניין הבנתי עד כמה אומלל וטיפש הייתי קודם, על מי עבדתי? למה סבלתי? הרגשתי הקלה נוראה בעצם היכולת להבין את מצבי. בכך שיש לי אפשרות לחלוק עם עוד חברים לדרך אנשים מקסימים ומופלאים שסובלים כמוני את הקושי. 

יש לי כמה אנשים שאינני מכירם, אם אעמוד לידם בסופר מרקט לא אדע מי הם. ולמרות זאת יש לי קשר עמוק עד כאב עם אישיותם וסיפור חייהם. מה יותר נאצל מכך? עשרות ומאות האנשים במעגלי חיי מעולם לא היו לי לעזר כמו אנשים אלו. אני מסתייע בהם בעזרה לרבדים הנסתרים והעמוקים ביותר באישיותי.

אז אני כל כך נרגש ומופתע מהדרך וההקלה, שאני ממשיך להיפתח עוד ועוד, כל וידוי הנאמר על ידי מסלק עוד אבן נגף. כל שיתוף הדדי מוריד ומקלף מעלי שכבה של צביעות מעושה. אני הופך להיות חפשי ומאושר. לא עוד תאוות אפלות המכבידות על הנפש. כל נטייה וחולשה יוצאים מיד לאור העולם ומקבלות את הפרופורציה הנכונה להם, התפוגגות באור.

החוויה שבטיהור חזקה כל כך שהיא מאפילה על כל חשש. והניקיון. איי הניקיון. ניקיון הנפש מצללים נוגים. ניקיון הלב ממעמסות דמיוניות. אני יכול לשאת את עצמי ללא סלידה.


כנראה שלא באמת השתבשתי, יש משהו ממכר ביציאה מההתמכרות.

אלוקים כפי שאנו מרגישים אותו

אחד היסודות העיקריים של תכנית 12 הצעדים הוא הקשר עם אלוקים, קשר שצריך להיות אמיתי ואיתן ובלעדיו אין החלמה מההתמכרות לתאווה. 

מכיון שהתכנית נכתבה שלא כתכנית דתית, ומכיון שהחברים הראשונים רצו שכל אדם מכל דת או אמונה יוכל להתחבר לתכנית, הם כתבו "אלוקים כפי שאנו מבינים אותו", כדי לציין את הבחירה האישית באלוקים שלפי אמונתו האישית של האדם. מסיבה זו, ישנם כאלו הטוענים שבקבוצה בה משתתפים רק יהודים, אין צורך לומר "אלוקים כפי שאנו מבינים אותו", ועדיף לומר אלוקים - סתם, כיון שברור לכולם שאנחנו מדברים על אלוקי תורת ישראל.

יחד עם זה, חברים רבים בתכנית מרגישים שהמשפט הזה שנכתב בתחילה מתוך אילוץ, הפך להיות משמעותי בדרך שבה אנו עושים בהתקרבות אל אלוקים. ברור אמנם שאלוקים הוא אלוקים אליו אנחנו מתפללים בסידור, קוראים בתורה ומחנכים את ילדינו, אבל יחד עם זאת, עבורי כמחלים מהתמכרות, חשוב לי לזכור שעליי לעבוד כדי להפנים מהו אלוקים, שהוא אוהב ודואג לי וכן הלאה, בעיקר בנקודות בהן יש לי קושי לקבל את התכונות האלו שהן בודאי וללא ספק קיימות בו.

למשל השאלה האם אלוקים הוא רחום וחנון או א-ל קנא ונוקם. ברור שאלוקים הוא גם וגם, ובתורה מופיעים שני הצדדים הללו, אבל כמו רוב המכורים, גם אני העדפתי לתת את הדגש על הצד המעניש ולא על הצד הרחום והחנון. כעת, כחלק מתהליך ההחלמה, עליי לעבוד על ההבנה והאמונה שאלוקים הוא רחום וחנון לא פחות ממה שהוא קנא ונוקם, ולמעשה הוא הרבה יותר רחום משהו נוקם (ולא לחינם הוא "נוצר חסד לאלפים" ואילו "פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שילשים ועל ריבעים", כי את העוון הוא זוכר לכל היותר לארבע דורות, ואילו את החסד הוא נוצר לאלפי דורות!

אז ברור שכאשר אני אומר "אלוקים כפי שאנו מבינים אותו", אין הכוונה שאני ממציא לעצמי ח"ו דמות של אלוקים, אלא הכוונה היא להדגיש את המחוייבות שלי לנסות לקבל את אלוקים כפי שהוא באמת, ולא כפי שתיארתי אותו לעצמי בצורה מעוותת שגרמה לי רק להתרחק ממנו. גם כעת אני לא "מוחק" ח"ו אף מידה שקיימת בו וכתובה בתורה, אבל אני פשוט משתדל להדגיש את המידות הטובות, ולהבין שגם המידות האחרות הן מאהבה של אלוקים לבניו, ולא חלילה מידות רעות.

אבל גם אחרי העבודה הזאת של ההבנה, הסתבר לי שמשהו חסר כאן בקשר שלי עם אלוקים. יתכן שאני "מבין" שאלוקים ידאג לי, אבל האם אני מרגיש את זה? ההבדל בין לומר שאני "סומך על אלוקים" לבין לומר שאני "אוהב את אלוקים" הוא הבדל עצום, ובעוד את המשפט הראשון אני אומר בקלות רבה, המשפט השני בקושי יוצא לי מהמקלדת. (יש לי גם הסבר למה קל לי לקבל שאלוקים דואג לי אבל קשה לי לקבל שהוא אוהב אותי, אבל זה כבר ענין לפוסט אחר).

בשורה התחתונה, עבור ההחלמה שלי לא מספיק שאני מבין שאלוקים רוצה בטובתי, אני צריך לעבוד גם על הקשר הרגשי. בדיוק כפי שלא מספיק קשר של הבנה בין בני זוג או בין אבא לבנו, כך גם עם אלוקים אני צריך קשר רגשי. זה לא קל, אבל עצם הידיעה שזה חסר לי יכולה לדחוף אותי בכיוון הרצוי.

עצה נפלאה

וכמו שאמר הגר"מ סולובייציק זצ"ל (הובא בספר והאיש משה ח"א עמ' קע"ה) דאין לך תריס מעולה כנגד היצה"ר מחשיפת הפרצוף ולקרוא לו בשמו המפורש. כי היצה"ר אוהב מאד את ההסוואה וההצטנעות. המצב האהוב עליו מכל הוא, שמזימתו נשאר בגדר נעלם אשר מליבא לפומא לא גליא. ואילו כשעושים פרסום למזימתו הרעה, מיד הוא בורח ומסתלק. ובכן בכל הזדמנות של נסיון וחשש מכשול, יש להכריז במילים ברורות ובקול רם באזני המסית והמפתה "שמדובר בעבירה וחטא מפורש" ואז ימהר היצה"ר להיעלם ויניח לו.