האם אפשר לוותר על הקבוצות?
כנראה כולנו התמודדנו בשלבים הראשונים של ההחלמה עם החשש מהקבוצות. לא רק החשש מחשיפה שאולי היתה יכולה לפגוע בנו ולהזיק לנו, לא רק החשש ממי שאולי נפגוש בקבוצות, אלא עצם הפחד מכך שנצטרך לעמוד מול אנשים אחרים ולדבר על הסוד הגדול שלנו. במילים אחרות: החשש מלהיות פגיע או במקום עמוק יותר: החשש מלהיות כנים עם עצמנו ועם אחרים.
העולם שלנו הוא מקום בו החזקים שורדים, וממילא התכונה של אדם פגיע היא לא מעלה גדולה. בחוקי הג'ונגל, אדם שיבוא ויהיה פגיע מול אחרים - ימצא את עצמו מהר מאוד כשהוא מתחרט על כך. הבעיה היא שבלי התכונה הזאת - אין כנות, ובלי כנות - גם אין אינטימיות. זה נכון כלפי עצמנו, נכון כלפי האישה, ונכון כלפי אנשים אחרים במעגלים רחוקים יותר. אינטימיות הוא קשר שמבוסס על אמון וכנות ובלעדיהם זאת אינטמיות מזוייפת. אבל איך אני יכול להרשות לעצמי כנות אם המחיר הוא להיות פגיע?
לכן לא פלא שאנחנו כמכורים השומרים את הסוד הגדול ביקום, לא יכולנו מעולם ליצור אינטימיות אמיתית והסתפקנו בתחליפים מזוייפים, כיון שלהיות שעבור אינטימיות אמיתית היינו צריכים להפסיק לשחק ולהודות במי שאנחנו באמת. הבעיה היא שהודאה כזאת יכולה היתה לעלות לנו בחיי הנישואין, בעבודה או בכל דבר אחר שחשוב לנו בחיים.
ואז אמרו לנו שאם ברצוננו להחלים, אנחנו צריכים לפגוש אנשים אחרים ואפילו לדבר איתם על הבעיה שלנו, וזה כבר היה יותר ממה שיכולנו להעלות בדעתנו. מילא להתחבר לפורום בשם אנונימי ולכתוב - זה דבר אחד, אפילו לעלות לקבוצה טלפונית ולהקשיב לאנשים אחרים - עדיין איכשהו עובר, אבל להגיע לפגוש אנשים אמיתיים אחרים ולספר להם על מה שאני ומי שאני? זה כבר כמה שלבים יותר מידי.
אז רבים מאיתנו שאלו בהתחלה האם אפשר לעשות את התכנית של ההחלמה אבל רק בלי הקבוצות, האם אפשר לקבל ספונסר ולא לפגוש אותו באמת, וכן הלאה. ניסינו כל דרך אפשרית חוץ מאשר להיות כנים ופגיעים, חיפשנו כל מסלול עוקף אינטימיות.
אבל אחרי שהגענו לקבוצות ויצרנו קשר אמיתי, התרחש בדרך כלל מצב הפוך לגמרי. נניח שהיום היו אומרים לי שאני לא מכור ואין לי יותר צורך בתכנית ההחלמה, הייתי מבקש דבר אחד: שירשו לי להמשיך להשתתף בקבוצות ולהיות בקשר עם החברים... יש כמובן עוד חלקים בתכנית שהיה לי חבל לוותר עליהם, אבל הקבוצות והצעדים הפכו להיות חלק כל כך חשוב בחיים שלי, שאני פשוט לא יכול לחשוב איך אפשר לוותר עליהם. לא רק שהקבוצות אינן "עונש" על כך שאני מכור, אלא שהם "פרס" על כך שאני עובד את הצעדים.
הקבוצות זה המקום היחיד בו אני יכול להגיע ולספר מה עובר עליי באמת בלי להסתיר כלום, בלי להסתתר מאחרי מסיכה ובלי לנסות לעשות רושם על אף אחד, ולא רק שלא ישתמשו בזה נגדי, אלא שאף אחד לא ישפוט אותי ולא ידחה אותי, וימשיכו לקבל אותי כפי שאני, למרות שכעת כולם יודעים שאני לא מושלם, ואני לא בדיוק האדם שהם חשבו אותי כשנפגשו איתי בשבת בבית הכנסת. כשאני מגיע לקבוצה, אני יכול להשאיר את השיריון המגן בכניסה ולהיכנס חשוף ופגיע, כי אני יודע שכאן אף אחד לא ינצל את העובדה הזאת כדי לזרוק עליי משהו ולפגוע בי. כאן אני יכול להיות פגיע וכנה בלי חשש, ולכן זה המקום שבו אני לומד גם מהי אינטימיות.
את החוויה הזאת מהקבוצה, אני משתדל לנסות ליישם גם בבית. למשל כשאשתי מספרת לי משהו, אני מנסה להגיב כפי שהייתי מגיב אם זה היה שיתוף של חבר אחר בקבוצה, ולזכור שבשום מצב לא אשתמש בזה נגדה בעת ויכוח אחר או ברגע של כעס.
בעולם שלנו, הקבוצות האלו הן ברכה אמיתית, אז אני מודה לאלוקים שהביא אותי אליהן.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
