מכור קל - מכור כבד
הרבה זמן הפוסט הזה נמצא לי על המחשב, לא עשוי עד הסוף, חשתי שמשהו חסר, ולכן לא פירסמתי אותו, לאחרונה עלתה יוזמה בפורום, להקים קבוצה למכורים שלא הרחיקו לכת בשימושם... נזכרתי בפוסט הזה, ולאחר שהוספתי אי אילו שורות, נראה שזה בדיוק הזמן לפרסם את הפוסט. אתפלל שיהא זה מבט משוחרר מדעות קדומות, אמיתי, מועיל.
לא מעט אנשים - סקסוהוליסטים בפרט - (גם הם אנשים) חושבים שמי 'שהרחיק לכת' באופי השימוש שלו (מגע פיזי וכו') יותר חולה ממי 'שרק' התעסק עם עצמו, ובמילים ברורות, ההוא שהשתמש 'רגוע', מקסימום קצת פורנו באינטרנט... חולה פחות, מי שמכיר את העסק הזה מקרוב יודע, שבלא מעט מקרים הדברים שונים.
לא פעם אמרו לי כמי שהרחיק והעמיק בפעולותיו החולות, טוב, אתה כבר 'הספקת' המון ולכן יותר קל לך להכנע... זו הסיבה שאתה הצלחת להחלים, אם הייתי עושה את מה שעשית גם אני הייתי עולה על דרך... והם לא עונים לתמיהה פשוטה: כיצד מי שחולה במחלת 'העוד', מי שתאוותו אינה יודעת שובע, שבע?!
למרות סוגים שונים ומשונים של שימוש יש כמה מאפיינים המשותפים לכלל המכורים, סיכוי גבוה שמכור 'סטנדרטי', יענה על השאלה 'מה חיפשת שם', את התשובה - רציתי לברוח, ואחרי שברחת להיכן הלכת, להתחבר... פשוט כך, אתה עלול לעמוד נדהם, האיש מציץ... חודר לפרטיות... פוגע... תוקף... מנצל... כדי להתחבר --- והאמת היא שהוא אומר לך את האמת. הוא נואש להשיג בכל מחיר, קירבה, שייכות, חום וערך – בשפה של התוכנית: "חיבור כושל שמחכה לזרם".
'הראש' מייצר את חומרי הגלם של המחלה הזו, המחשבות אודות עצמו, ישגעו כל מכור, סביר להניח שיש לו אינספור הוכחות מדוע הוא אחר, או למה הפעם הוא באמת חייב רק לבדוק, מה השתנה שם... איזה חידושים יש בתחום, כדי לספק את הסקרנות, הרי 'אני לא רוצה בכלל להשתמש'... הרגשות הן 'המטבח' בו מבושלת המחלה, האובססיה היא 'התנור' שמקדיח את התבשיל פעם אחר פעם.
במילים פשוטות, מכור משומש הוא מנותק, מעצמו ומסביבתו, ולכן הוא מנסה להתחבר באופן מעוות.
כדוגמא, אציין את אחת הנקודות המרכזיות של המחלה - הריכוז העצמי – המכור תקוע בתוך עצמו, אינו מסוגל להבחין בזולתו, המציאות מוכיחה שמכור 'שהצליח' ליצור קשרים עם אנשים, גם על בסיס תאווה, הצליח לעלות על דרך, יותר מהר, הסיבה הגיונית ופשוטה, הוא מורגל יותר בתקשורת עם הסביבה, נכון זו תקשורת שקרית והיא מוטעית, אך עדיין היא טובה לעין ערוך ממי 'שהתקשורת' היחידה שלו היתה עם עצמו או יד ימינו...
הצורך הגובר בתאווה – 'במשכך הכאבים' אמנם התגבר, אבל בל נשכח שמחלת ההתמכרות לא התבשלה בתוך סיר הלחץ. היה לה לאן להתנקז, הנסיון מוכיח שהדימוי העצמי, הפגיעוּת והטינה, אצל אלו שעסקו בעיקר באוננות, בחלק מהמקרים חמורים משמעותית מהמכורים שאופי התאווה שלהם היה ביצירת קשרים.
הפצע הרגשי של המאונן הכפייתי הפריש מוגלה שמעולם לא יצאה לחוץ. הלחץ 'התוך גולגלתי' הזה הפך את היכולת לפתח מערכת יחסים כלשהי לבלתי אפשרית, יוצר הקשרים החולה בדרכו המעוותת התרסק, אבל במציאות המוגלה שלו יצאה לחוץ. הבעיה חמורה כיון שהמאונן אינו מודע למה שמתרחש במוחו, ועל כן לעיתים הוא מנסה לקצר לעצמו הליכים, משוכנע שהוא נמצא במקום טוב יותר...
לסיכום: למען הסר ספק - אין הכוונה ברשימה זו להצדיק את מי שהפליג בשימושו בתאווה, או חלילה לגרום למישהו להוסיף ולהרבות בשימושים, וגם לא להעמיק את העיסוק בהם, אבל אל לו לאדם אובססיבי שאינו יכול להפסיק את הפעילות הכפייתית שלו לומר אני חולה פחות, או כיון שלא הרחקתי לכת אני צריך משהו אחר. בגישה כזו הוא עלול למנוע מעצמו לתת הכל למען ההחלמה שלו.
מילים אלו נועדו לעורר את מי שמנחם עצמו בכך שלא התרסק, 'שאצלו זה יהיה אחרת' ונח לו על זרי הדפנה הנסיון האישי שלי ברור מאוד – המחלה היא לא המעשים, היא המניעים. והמניעים של המאונן חמורים לא פחות, כדאי למי שרוצה להחלים מבחינה נפשית שלא לבדל עצמו ממי שהפליג בשימושו.
