מהי רוחניות?
ברשותכם, חברים, אתמקד דווקא בזווית ראיה פסיכולוגיסטית ואתנסח בריחוק 'מדעי' יחסית (על כן פוסט זה מופיע תחת 'רעיונות' ולא ב'לוח הראשי').
הפסיכולוגיה הקלאסית עסקה בשאלה מהי המוטיבציה של האדם, מה מניע אותו - מהי 'הבטריה' של העולם.
הנחת העבודה עליה צמחה הפסיכולוגיה היא שצריכה להיות 'הנעה' כזו, אחרת היינו יושבים כמו בטטות ולא עושים כלום.
ניתן לומר (ותודה 'הושיעא' על הניסוחים בפוסט האישי של דורון שחדדו לי את הדברים) שהתשובות מחולקות לשתי קבוצות יסוד, על בסיס השאלה מהי 'מטרת האדם'.
1. מטרת האדם היא לנוח.
2. מטרת האדם היא לצמוח ולגדול.
בהנחה שמטרת האדם היא לנוח, על מנת להסביר מדוע אנו פועלים צריך למצוא 'בעיות' או 'עכבות'.
למשל: הדחף היצירתי, מסביר פרויד, הוא תוצאה של חוסר ביטוי של דחפים קמאיים שבתור ילד היו אמורים להיות מופנים כלפי ההורים.
למשל: הדחף היצירתי, מסביר סקינר, נובע מקישור בין תגמולים חברתיים (מעמד, יוקרה) לבין הדבר אותו אני יוצר.
לא משנה כרגע מהי המטרה, עיקר הנקודה היא שהתוצאה המקווה היא 'לשבת על זרי הדפנה' משוחרר מקונפליקטים.
בשפה 'המקצועית' שחרור זה מכונה 'קתרזיס' (מילה יוונית שקשורה לחווית הקלה).
הבעיות מתחילות, לפי שיטות אלה, כאשר המנגנונים לא פועלים טוב - חזק מדי או חלש מדי, באופן סותר או באופן מתנגש וכדו'.
המשותף למכלול השיטות הוא ההנחה שהדחפים ההישרדותיים, דחפי הקיום, הם גרעין המוטיבציה של האדם.
גם ההתפשטות 'החוצה', היצירה, האינטימיות, הקשר הבין אישי, הם למעשה גילום או ביטוי של ניסיון 'להשתחרר' ממצוקה, להתגבר 'ולנוח'.
בהנחה שמטרת האדם היא לצמוח ולהתקדם, השאלה מתהפכת - איננו צריכים להסביר מדוע אנחנו פועלים ומתקדמים אלא מדוע אנחנו נחים ועוצרים במקום.
הפסיכולוגיה ההומניסטית (הכוללת יהודי בשם אברהם מאסלו, יהודי מומר בשם אלפרד אדלר, יהודי בשם אריך פרום, יהודי ניצול שואה בשם ויקטור פרנקל, גרמני בשם קרל יונג, ועוד מספר דמויות מפתח [איך לא חלקים הגדול יהודים] באמריקה - רוג'רס ועוד) טענה שמותר האדם מן הבהמה אינו אין.
האדם, טוענים קבוצות פסיכולוגים אלה (בהכללה) - מונע מדחפי התפשטות וצמיחה, מרצון לגדול ולהביע את עצמו כאדם.
מטרתו אינה רק לספק ולהרגיע צרכים שאינם מסופקים או לפתור מצוקות חברתיות.
מימושו המרכזי, כאדם, היא להופיע את 'צלם האלוקים' שלו (זה הנוסח שלהם, לא שלי).
אלא שלעתים, בשל צרכים שאינם מסופקים (מאסלו), או בשל העובדה שהוא תולה את זהותו בריצוי דמויות קרובות, שהעניקו לו 'אהבה התלויה בדבר' (רוג'רס), או בשל חוסר יכולת לבטא את כוחותיו העמוקים התשתייים (יונג) - הוא נתקע באמצע הדרך.
לפי חלוקה גסה זו, 'רוחניות' היא כל מה שאינו הישרדותי. כל מה שנעשה לשם מטרה ולא לשם רגיעה.
ניתן לנסח זאת כתנועה של מציאת 'משמעות' או כתנועה של בחירה חופשית אשר לוקחת אחריות, וניתן לנסח זאת באופנים יותר פיוטיים.
הצד השווה שבכולם הוא שמדובר בפעולות שקשורות בתהליך של 'התעלות על עצמית' (מונח שמשמש את אריך פרום ואת ויקטור פרנקל) - תהליך של נתינה מתוך מלאות ומתוך תחשת 'עודפות', ולא תהליך שמנסה 'להישרד' על ידי 'שימוש' ברגשות הכרת הטוב של האחר אליו אני נותן - תהליך של 'ריכוז עצמי'.
[אני מזכיר שפוסט זה מנסה להגדיר ולא לתאר את רגשותי ותחושותי, שיש בהם הרבה יותר עושר וחוויה של השגחה פרטית מאשר ההגדרות הכלליות אותם אני מאפיין כעת].
אתמקד בקצרה בתפיסתו של קרל יונג. יונג קיבל את המצאות 'הנפש הבהמית' שלנו - או במילים 'מקצועיות': את 'האיד' של פרויד (הכוחות היצריים שרוצים רק להירגע ולהיות מסופקים), אלא שהוא סבר שבמקביל קיים גם רובד ראשוני יותר, חזק הרבה יותר בעוצמתו, אותו הוא כינה 'תת מודע קולקטיבי'. בהגדרה 'תת מודע קולקטיבי' יונג התכוון לבטא שיש בתוך האדם כוחות שהם גדולים ממנו עצמו.
אחת הראיות המרשימות לקביעה שמדובר במשהו קולקטיבי הייתה בהקבלות אותם הוא אפיין בין דמויות אופייניות החוזרות בסיפורי עמים שונים, אשר ברור לחלוטין שלא היה יכול להיות קשר ביניהם (למשל: הג'וקר, הרשל'ה, ג'וחא, טריקסטר - הדמות הפשוטה שאין לה כלום משלה אבל היא מסתדרת עם העולם ומראה את הגיחוך של כל השאר) [הוא עצמו, היה אדם רוחני מאוד, דתי אדוק, אך הוא בכל כוחו השתדל לנטרל את השפה הדתית מהפסיכולוגיה שלו. כמובן שהחולקים עליו טענו שהוא פשוט כותב תפיסת עולם רוחנית, ואכמ"ל].
בדומה לשפה הקבלית, המתארת את גילויי ה' השונים כמתרכזים דרך אפיוני 'אישיות' של 'פרצופים' (אבא, אימא וכו'), יונג הגדיר 'מרכזי הופעה' של אותה אנרגיה בראשיתית, אותם כינה 'ארכיטיפים'.
דוגמא: ארכיטיפ 'הצל' - הגילוי של כל הכוחות שהדחקתי, כל הכוחות שאני לא מרשה להם להיכנס לתוך האישיות שלי כי הם 'האסור' - 'סיטרא אחרא'.
דוגמא נוספת, רלוונטית יותר לעניינו: ארכיטיפ 'האם'.
נבהיר את הפער בין פרויד ליונג סביב ארכיטיפ זה. אליבא דיונג, אני נולד עם ציפייה רוחנית למשהו עוטף, כולל, שאוהב אותי ומקבל אותי, ומגדל אותי ועוד כל מיני מילים מופשטות כאלה.
הציפייה הזו, ארכיטיפ 'האם' הזה, 'מתגשמת' סביב האימא האמיתית שלי, ומתעצבת מחדש על פי דפוסי התרבות בהם אני גדל (אימא זה אומר מרק עוף; אימא זה אומר סלטים מרוקאיים וכדו'), ודפוסי האישיות המיוחדים של אימא שלי.
אליבא דפרויד, לעומת זאת, אני רוצה להיות מסופק ומאושר, אני מגלה שאני יכול לעשות את זה כשאני שבע. אני מבין שהשובע הזה מגיע מדמות כלשהי, בשלב מסויים אני בונה לעצמי 'דיוקן' של 'אימא' אשר במרכזה עומדת העובדה שאני רגוע, נקי ושבע. למעשה 'אימא' היא כל מה שאני צריך כדי לשרוד. זה הכל.
למה דוגמא זו חשובה? מכיוון שבאמצעותה ניתן להסביר את ההיפוך שיונג קובע לגבי כל ההתמכרויות.
ניקח דוגמה מתבקשת - מה קורה ביחסי מין? האם המוקד הוא ההנאה או שההנאה היא התגשמות של עולם פנימי הרבה יותר עשיר, שלא ניתן להתבטא בשום צורה אחרת. חשוב כאן להדגיש, שיונג טוען שאין מגע עם הרוחניות בלא הממשות הקונקרטית. אני פוגש את המשמעות מתוך העולם. אני פוגש את 'האימא' הרוחנית, באמצעות המגע עם האימא שלי. אבל מה שאני באמת רוצה, במובן זה, אינו את האימא שלי, אימא שלי היא רק ייצוג של 'ארכיטיפ האם' שאני רואה בתוכה.
בהתמכרויות, מסביר יונג, מה שקורה הוא שהקשר בין הייצוג לבין הארכיטיפ מאבד את האיזון שלו.
הכוח הרוחני העמוק שלי, הצמא שלי למגע עם הרוח, אינו מאוזן, אינו מחובר לקרקע, ואני נבלע בתוכו. האישיות שלי מאבדת את המגע שלה עם המציאות הריאלית, ואני הופך להיות 'עבד' לניסיון שלי לגעת באנרגיות העוצמתיות. אני מנסה בכל כוחי 'לצאת מעצמי'. באובססיביות. בחוסר מודעות לעובדה שאיני יכול לצאת מעצמי כשאני לא רואה את 'האחר' ואת 'המציאות'. הבליעה הזו, היא שמאפיינת את האנשים שנאכלים על ידי דחפים הרסניים להנאה שלא מהנה אותם. [והדמיון לבולמוסי התאווה שלנו ברור מאליו]
המנוע הפנימי של הצמיחה דוהר עם כל כוחות הסוס שלו, אבל הוא לא מנותב דרך כוחות 'האגו' - כוחות האישיות הבנויה, מכיוון שיש לה 'בעיות צנרת' - בעיות אישיות (פגמי אופי?), ועל כן היא מתבטאת באופן גרוטסקי ולא מעודן במשהו חומרי, כביכול 'נלכדת' בתוכו, ומושכת את האישיות לשקוע בו.
הפרדוקס ברור: הדחף לגדילה, החלק הרוחני שבי, החלק שבו אני מנסה לגעת 'במעבר', הוא החלק שמניע אותי כל הזמן.
אני לא מנסה ליהנות מזה בכלל, אני רק מרגיש שאני לא יכול לחיות בלי זה. אני מרגיש שאני חייב את זה.
במצב כזה, מסביר יונג, צריך חוויה רוחנית 'מתקנת', חוויה של 'הארה' שתנתק את הקשר המוגשם בין המימוש הרוחני שלי לבין האלכוהול או התאווה או כל דבר אחר. על כן, יש צורך בspirit against the spiritum (רוחניות כנגד האלכוהול).
