משפחה, מאכלים ופילוסופיה

בחור ישיבה מתכונן ללכת לפגישת שידוכים ראשונה. הבחור לחוץ ומתוח ומתייעץ עם אביו על מה משוחחים בפגישות. האבא שמח לייעץ מנסיונו ואמר: 'תראה, כשאני הייתי בחור הדריכו אותי שכדאי לדבר על שלשה דברים כללים ובלתי מחייבים, משפחה, מאכלים ופילוסופיה'.. יצא הבן שמח וטוב לב, מצויד בעצתו של אביו והפגישה החלה. הוא פונה למיועדת ושואל: 'תגידי, יש לך אחים במקרה, אולי אני מכיר מי מהם?' - 'לא אין לי בכלל אחים, אנחנו שבע אחיות!' השיבה. וכך הנושא הראשון 'משפחה' כבר ירד מהפרק.. הבחור מנסה להיזכר מה הנושא השני.. או כן, מאכלים! - 'תגידי, את אוהבת 'גפילטע פיש' שואל הבחור.. - 'לא!' עונה המיועדת וכך נושא המאכלים ירד מהר מהפרק, מה נשאר כעת? פילוסופיה. הבחור כמוצא אחרון שואל: 'תגידי, אם היה לך אח, את חושבת שהוא היה אוהב 'גפילטע פיש'...

להרפות

ארפה מהמגבלות שכפיתי על עצמי ואגלה פתיחות לרעיונות חדשים.

לתת כשאתה אוהב

כבר כמה ימים שהשיר הזה לא יוצא לי מהראש. הוא נכתב עליי. 

לתת, את הנשמה ואת הלב 
לתת, לתת כשאתה אוהב.
ואיך, מוצאים את ההבדל
שבין לקחת ולקבל?
עוד תלמד לתת, לתת.

אני כמעט מתפתה פשוט להדביק כאן את כל המילים של השיר (ואולי לינק להורדה... ), אבל כנראה שבכל זאת אני צריך לכתוב קצת על עצמי. לא חכמה לתת לבועז שרעבי לעשות את העבודה, כך לא אלמד לתת, לתת...

אז איך באמת נונתים מאהבה? ואיך מוצאים את ההבדל בין לקחת ולקבל? זה נשמע יפה בשיר, אבל כאשר מגיעים לחיים עצמם זה מסובך ולפעמים נראה בלתי אפשרי. ובכלל, האם מותר לי ליהנות או שזה איסור מדאורייתא? די מוזר ששתי פעולות הפוכות כל כך יכולות לבלבל אותי ולהיראות דומות כל כך. זה נראה שאין שום קשר בין לתת לבין לקבל, אבל במציאות אלו הם שני דברים דומים כל כך. אולי זה לא דומה בחלקים אחרים של החיים, אבל כשנכנסים הביתה - שם פתאום הגבולות מטשטשים בצורה מאוד מבלבלת.

אולי כדאי לי להתחיל עם "לקחת", כי זה יותר קל. במשך שנים לקחתי מאשתי גם כאשר נתתי. ברוב הזמן לקחתי במובן הכי פשוט של המילה, אבל גם כאשר נתתי זה היה בעצם לקיחה. נתתי כדי להרגיש טוב, ובעצם לקחתי מהנתינה עצמה. זה לא היה משהו טהור ואמיתי של מחשבה על השני. כאשר אשתי נהנתה - היה לי כיף. ככה הרגשתי טוב יותר, וזה כמובן גם חיפה על כל הפעמים בהם לקחתי בלי לתת בכלל. 

לא כל החברים חוו את התאווה באותו אופן, ויש חברים שהצליחו ליצור איזה שהיא מחיצה בלתי נראית בין התאווה מחוץ לבית והתאווה בתוך הבית. אצלי זה לא היה ככה. הפכתי את חדר השינה לעולם של מימוש פנטזיות. אשתי המסכנה "זרמה" בחוסר נוחות וחוסר רצון בולט עם כל השגעונות והטירופים שלי, וחשבה שאולי אם היא תיתן לי את כל מה שאני מחפש - לא אצטרך לחפש בחוץ (מה שכמובן הסתבר כטעות גמורה). אז אצלי כל מימוש של פנטזיה היה לקחת מאשתי, נקודה. מימוש פנטזיות יכול להיות דבר שנשמע נורא ואיום, אבל במציאות אין לו קרניים והוא לא נושך. חלק מהפנטזיות שלי היו לגרום לאשתי הנאה והיתי משוכנע שאני בכלל עושה כאן שירות נפלא. לא הבנתי שהפנטזיות שלי הם לא הרצון של אשתי.

ואז הגעתי לתכנית וקראתי באימייל היומי באנגלית דברים שכתב החבר דוב (נקי 14 שנים), על כך שהתאווה בחדר השינה היא בדיוק כמו התאווה בחוץ וחייבים לוותר על כך לגמרי. חשבתי שהוא משוגע ונפל על הראש. על מה הוא מדבר בכלל? הרי כל הבעיה שלי היא שאני לא מצליח לשמור את התאווה רק בחדר השינה... כמה טעיתי. הפלא היה שכאשר ויתרתי על התאווה בחדר השינה הנתינה הפכה לפשוטה וטבעית לגמרי. הסתבר לי שהתאווה היא זאת שגרמה לי לרצות לקחת מהיחסים במקום לתת. בתאווה כמו בתאווה, אף ויתור וכניעה לא היו לנצח, ואני צריך עדיין להיכנע ולוותר כל פעם שאני רוצה להמשיך לחיות חיים שפויים. זה לא קל לוותר בתוך חדר השינה, אבל זאת הדרך היחידה שלי להתחיל לתת במקום לקחת.

איך זה עובד עבורי? די פשוט. מצידי ויתרתי על הזכות לקיים יחסים עם אשתי. לא משנה אם קיימנו אתמול יחסים או שכבר עבר שבוע שלא קיימנו. אני נמצא איתה נטו כדי להיות איתה. למדתי שיש המון דרכים נפלאות לאהוב גם בלי מין (אשתדל לכתוב על זה בהמשך). אם היא רוצה לקיים יחסים - אני זורם עם זה, אבל מכיון שבכלל ויתרתי על הזכות לכך, אזי ברור שאני נמצא כאן עבורה. אין לי פנטזיות ואני לא מחפש את האורגזמה המושלמת. אני כאן רק כדי להעניק לאשתי ולהתחבר אליה. היו לנו שיחות מאוד ברורות לגבי מה היא בדיוק רוצה ומה לא, ואני נמצא שם בדיוק לפי מה שהיא מבקשת. 

ואז הסתבר לי שכשנותנים באמת - זה גם יותר מהנה מאשר לקבל. פתאום הבנתי שמי שמקבל הוא דומה לעני המקבל, ומי שמעניק דומה לעשיר שנותן. ברור שיותר כיף לתת. הספונסר שלי אומר שאצלנו המכורים נדפק משהו במנגנון של ההנאה ויותר לא נוכל ליהנות מקבלה. במקום זה אלוהים נתן לנו מתנה נפלאה: האפשרות ליהנות מנתינה.

המצפון הדתי שלי התקלקל

אקדים ואומר: לא מצאתי את הדברים הבאים כתובים בספרות של תכנית 12 הצעדים, ומה שאני כותב זאת החוויה האישית שלי בלבד. התייעצתי עם הספונסר שלי לפני פרסום הדברים וקיבלתי כמה הערות חשובות שאותן הכנסתי לתוך הפוסט, אבל אין שום הכרח שמה שאני עברתי נכון גם אצל אחרים.

הנושא של המצפון הדתי העסיק ומעסיק אותי הרבה לפני שהצטרפתי לתכנית 12 הצעדים, כיון שההתנגשות בין המעשים שלי בהתמכרות לבין מה שרציתי להיות והאופן שבו ראיתי את עצמי בחלקים האחרים של חיי לא התסדרו. המצפון העיק עליי מאוד, ובמעורפל ידעתי שהוא גורם לי לדרדור במצבי הדתי. כאשר קיימתי מצוות בגלל המצפון, הרגשתי רע שאני עושה את זה רק בגלל המצפון. כאשר לא קיימתי מצוות המצפון ייסר אותי. חשבתי שהפתרון הוא להרוג את המצפון ואז יהיה לי שקט, אבל הסתבר שזה לא עובד ככה והמצפון פשוט מסרב למות. 

כאשר הגעתי לתכנית של הצעדים, התברר לי שלאותו מצפון יש חלק לא מבוטל בהתקדמות ובהחמרה של ההתמכרות שלי אל התאווה. הסתבר לי שאפילו המצפון שהעיק עליי אחרי נפילות, אותו מצפון שהייתי משוכנע שהוא מגיע הישר ממחוזות היצר הטוב המבקש להבטיח שלעולם לא אפול שוב, הוא עצמו חלק מהמחלה וההתמכרות. חלק מהתהליך הוא הנפילה, וחלק מהתהליך הוא ההרגשה המבאסת שמגיעה מיד לאחר מכן, הרגשה שבעצם מכינה את הקרקע לנפילה נוספת, וזאת כיון שאני לא מסוגל להתמודד עם הרגשות כאלו, ולכן בורח. לאן בורח? כמובן, אל התאווה.

אז אמרו לי שהמצפון שלי התקלקל, וכעת אני צריך לנסות לחיות חיים משוחררים בהם אני מקבל את עצמי ביחד עם הדברים הטובים יותר והטובים פחות, אבל אני פחדתי כי חשבתי שאם אפסיק להשתמש במצפון באופן שבו נהגתי עד עכשיו, התוצאה תהיה ירידה דרסטית בקיום המצוות ובכל הצד הדתי של חיי. זה מצער כי זה אומר שהמון דברים קיימתי במשך שנים ארוכות רק בגלל המצפון וללא שום רגש או רצון אמיתי לעשות את הדבר הנכון. הנה לדוגמא הענין של תפילה. מעולם לא אהבתי להתפלל ולא התחברתי לזה בשום פנים ואופן. זה היה לי טקס משמעם ובלי שום נשמה, ולכן די וויתרתי עליו. אבל בכל זאת המשכתי להתפלל לפחות חלקים מסויימים או מידי פעם, וכעת פחדתי שאם אפטר מהמצפון בצורתו הישנה - גם זה ייפסק.

לקח לי זמן להבין שיש דרך אחרת. אני רק מתחיל להבין שאפשר באמת לקיים תורה ומצוות בגלל שאני רוצה להיות קרוב לאבא שבשמים ולא בגלל מצפון דתי נטו. אני יכול ללמוד או להתפלל או לקיים מצוות בגלל שזה הדבר הנכון, ולא בגלל שאני כזה חוטא נורא ואיום שחייב כעת להתפלל כדי שהשמים לא יפלו עליי.

לאחרונה היה לי שבוע שקט יחסית בעבודה, וחזרתי ללמוד את השיעורים היומיים שנהוג ללמוד בחוג אליו אני משתייך. לא עשיתי את זה בגלל מצפון, וגם לא היה לזה קשר להתמכרות שלי. בעבר כל התחזקות דתית היתה רק כתשובה לנפילות בתאווה, אבל הפעם לא היה לזה שום קשר, אלא פשוט למדתי כיון שחשבתי שזה הדבר הנכון לעשות. בשבוע שלאחר מכן שוב הייתי עסוק נורא ולא הצלחתי לפנות לכך זמן, אבל לא הרגשתי כאילו אני כורע תחת עומס המצפון על כך שאני לא לומד. ידעתי שאני מתקדם ושאני רוצה ללמוד ולהתפלל ולהיות מחובר יותר לאבא שבשמים, אבל גם ידעתי שכאשר זה לא מסתדר ויש לי קשיים - אני לא הולך להלקות את עצמי ולהעניש את עצמי כי זה רק יגרום לי לחזור למקום שאליו אינני רוצה לחזור.

תיקון הראיה

וגם אם כבר פגם ראייתו וקלקל אותם ורוצה לתקנם ולרפא אותם כדי לזכות לכל המעלות הנזכרים ומפסיק מכאן ולהבא מלראות ראיות אסורות, הרי זה עצמו הטהרה לעיניו ובזה הוא מתקן אותם ומחזיר להם את כח ראייתם הרוחני.