מיומנה של אשת מכור
אלול, חודש הרחמים והסליחות
את כל השראת התשובה שלי אני מקבלת ממך בעלי.
היכולת להתוודות. לשמוע בזיונך, להודות בחולשה, להודות שאני חסר אונים. להיות שם, להתחיל מסע מתוך החסר.
להיות בלא להיות. להתחיל הויה חדשה, ללכת בלי לדעת לאן.
לעשות תשובה על התשובה. כמה פעמים נפלת התוודית ועשית תשובה. והפעם עשית תשובה על כל תשובתך. הבנת שכדי לצעוד צעד לשינוי אמתי אתה צריך לעשות תשובה לא על המעשים, אלא על השגתך הראשונה. הבנת שכדי להשתנות אתה חייב להיות אחר, להיוולד מחדש. להיות ברחמים כלפי עצמך, להמשיך את הארת י"ג מידות הרחמים כלפי התאווה. להקשיב לשאול ולברר מה רצונה האמתי.
לפטר את המבקר הפנימי שלא רק שהוא לא עוזר לתשובה, הוא זה שמזמין את הנפילה הבאה.
דרך ארוכה עברת, לה עדים ארבעה: אתה, אני, המטפל ואבא שבשמים. זכיתי להיות עדה לתשובה מאהבה, לראות איך הכול מתהפך לטובה, איך זדונות נהפכים לזכויות. איך מאחורי הכול מסתתרת אהבה גדולה שלא מצאה את מקומה.
אז אתה השראת התשובה שלי. מתפללת ללמוד ממך דרכי תשובה, להתהלך ביחד אתך בארצות החיים בדרכי הרצוא ובדרכי השוב.
"מלמד שנתעטף הקב"ה בטלית לבנה כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה,"
אותה טלית לבנה שבה נתעטף בבריאת העולם. טלית של הרחמים שקדמו לעולם.
טלית שהיא שמירת הברית, בה עטפת אותי כשעמדנו מתחת לחופה והבטחת לי שאהיה יחידה ותמה לך.
בחודש הרחמים והסליחות, אני מביטה בך ורואה את הרחמים הנמשכים ממך, ומושכים רחמים ממני כלפיך.
אני לדודי ודודי לי. אני סולחת בעלי שלי. סולחת על הכול.
וליבי מבקש ממך,
המשך אלי את הרחמים מטליתך, שם נפגש מחדש, זוג רחומים ובוגרים. רחמיך יפגשו מחדש את רחמי.
"ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה"
