המלך בשדה

לכל המתבכיינים על החמסין, קצת פרופורציות - אתם במזן, המלך בשדה.

לומר אמת

האמת היא הקשר שלי עם המציאות. היום אשאל את עצמי, האם אני אומר את האמת?

אלול של החלמה

אז הנה הגיע לו שוב חודש אלול, וכמו במטה קסמים ניצבים הכון על משמרתם כל החושים. מחודדים, דרוכים, ו...מפוחדים. בינות לצמרות עצי האורן בשעת  בין ערביים ירושלמית קרירה, אני שומע את שריקות החרדה, יבבות הרוח פורטות שיר נוגה על מיתרי ליבי. כח הרגל של שנים מתקשה לפלס לו דרך חדשה בנבכי נשמתי המשתוקקת לטל תחיה.

"לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד" המילים נאמרות מעשה הרגל, בטלות בשישים במצולות היגון. אני מנסה לאומרם שוב כמונה מעות, והם מחייכות אלי בהכרת הטוב. מחייכות ומאירות לי באור חדש. "לדוד ה' אורי וישעי"  היש אור גדול יותר מאורו של אין סוף ב"ה? האם אינני שוקע בתהומות של כפיות טובה?  או שמא שמץ של כפירה ח"ו ניטע בליבי? מניין לי העוז לשקוע במדמנת אישיותי ולבוסס בה, בשעה בה יוצא המלך לשדה, לתת אור ומחסה. 

ידעתי גם ידעתי פשרם של דברים. אינני מסתתר תחת מחסה של דמיון המשלים את מאוויי הכמוסים. אך גדלתי מעט, עד כדי היכולת להציץ דרך חרך צר לתוככי מבוכי ליבי. האם אכן רגשות  קודש הם אלו המבעירות ומלהיבות? מדוע אם כן משאירות הן אחריהן אדמה חרוכה? אם אכן ייסורי תשובה הם, מדוע נועלות הן את דלתות ליבי?

התאווה ערמומית היא, אה? ערמומית עד כדי התעטפותה בצעיפו המזדכך של אלול העומד בפתח. מיקדשת ומיטהרת על הגגות בזיוף מושלם. לא פשוט הוא אלול זה, אך גם ברור יותר מקודמיו. באלולים ההם עוד אפשר היה לי לחשוב על ייסורי החטא והמצפון ולשקוע עלי יגון עם כל נפילה ונפילה. בכל פעם הייתה הנפילה מבצעת עוד סיבוב בסכין שבליבי ומצדיקה את כאבי.

לא כן עתה. אולי הבשלתי להבין שהסיפור שונה, שונה לחלוטין. מבחן התוצאה כבר אמרתי?  לאן מובילות אותי המחשבות? אם לבניה ותיקון, ללא ספק זהו רצונו של הקב"ה. אם לעצבות וקדרות, כנראה שאלו פניה הנוספים של התאווה שאינה נרתעת מגיוסה של התשובה לחיילותיה האכזריים. והתוצאה מוכיחה! אצלי בכל אופן. מעולם לא חסרו לי הרהורי "תשובה" נוגים המשברים מנפש עד בשר. אם היו הם כה טובים ומועילים כיצד זה היו הם המשקולת שתמיד הפילה?  אם עשיתי תשובה כה טובה למה זה שבתי מיד ככלב על קיאו?

התאווה נכנסה עד עמקי ההוויה, והפכה כסף לסיגים ותשובה לצנינים. "תשובה" משמעה חזרה. "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" כיצד תתכן עצבות וקדרות במקום שעליו נאמר "עוז וחדווה במקומו"? אני בוחר בשמחה. שמחה על בריחה מהתאווה וגרורותיה. 

גם בחודש אלול ואולי דווקא בו, חשוב יותר לתת להחלמה לנצח. ובכל מחיר!

אני לדודי ודודי לי

אלוקי,
ראש חודש אלול. אני לדודי ודודי לי. 
אלוקי, כמה דמעות שפכתי לפניך. כמה לב נשבר ראית ולא הבנתי מדוע אינך נושא את תפילת עבדך.
אלוקי, כמה שנים באתי לפניך כחוטא, בוש ונכלם ממעשי ולא ידעתי כי אתה הסיבות את דרכי עקלקלות.
אלוקי, כמה אמונה יש לי בך שידעתי כי נואדך מלא בדמעותי ולא חננתני ואף על פי כן, שנה אחר שנה באתי לפניך ושפכתי שוב ושוב את דם ליבי.
אלוקי, דפי המחזור שלי רטובים מדמעות של לב נשבר. אני איש צעיר והם כבר צהובים. וברצונך דמעות אלו היו לא לי.
אלוקי, יהי רצון מלפניך שיהיו דמעות אלו מליצות יושר עלי ועל חברי השואפים בכל ליבם לעשות רצונך בלבב שלם.
עבדך, המיחל בכל ליבו לעוד יום אחד של נקיות ושפיות,
נעם

חברים יקרים מאוד,

חודש אלול בפתח. ליבי הומה ורוצה להמלך בדעת חברי.

שנים נשאתי תפילות בלב שבור בימים הנוראים. הימים האלו היו נוראים באמת עבורי. אימה נוראה. כל שנה קיבלתי על עצמי דרכי תשובה ותיקון שאת רובם ככולם אפי' אינני זוכר.

את השנה החלפת התחלתי במחול השדים הקבוע שלי עם התאווה. הימים הנוראים עשו את שלהם והתאווה ידעה כי ייקח לה מעט זמן כמו בכל שנה והיא תחזיר אותי לזרועותיה. השנה היא לא "זכתה" לכך. בחודש כסלו הכרתי את אתר שמור עיניך ואת יחזקאל המופלא. כך התחלתי בתקופת הנקיות המשמעותית הראשונה בחיי. עדיין לא קיבלתי את זה שאני מכור וכנראה שזה גם מה שהפיל אותי. מהנפילה הזו התחלתי למעשה את חיי מהתחלה. 

שנה זו הייתה עבורי שנה של בדיקה עצמית חסרת פשרות. שנה של גילוי עצמי ועבודת המידות הנשענת כולה על תפילה ודיבור שאינו פוסק עם ה' יתברך שלו מסרתי את חיי. החברים, הספונסר, הקבוצה והפורום החיו את עולמי והשיבו לי את השפיות. בכל הצניעות אומר כי לאחר שנים רבות הקב"ה סוף כל סוף מסתכל עלי ומחייך. כל השנים הוא שמח בי אבל גם כאב לו לראות אותי מתייסר כל כך.

בקטנותי אני שואל: היכן הן תפילותי? ברור לי שתפילותי הועילו. כמעט תמיד הרגשתי שהן התקבלו. בודאי שגם בזכותם הגעתי לתוכנית ובכל זאת מקננת בי השאלה למה אלוקים רצה שאשוב בפניו בתשובה על עוונות שכלל לא עשיתי? יש לי מחשבות רבות בנושא ואשמח לשמוע את המיית הלב של אהובי נפשי שאני די בטוח שמזדהים כמעט עם כל מילה.

באהבה רבה,

גודל הזהירות

על הגה"ק ר' ברוך בער זצ"ל ידוע שהיה לו רגישות יתירה לעניני קדושה. פעם כשרצה לעבור מחדר לחדר עמדה שם בחורה צעירה צנועה, ונעמד ר' ברוך בער במקומו ולא הלך, עד שהרגישו בני הבית שלא רצה לילך בסמוך לה, ואמרו לה לעבור למקום אחר ואז המשיך בדרכו. וכשהגיע פעם לחתונה בווילנא ראה שאין הנשים הולכים שם בצניעות, ועצם את עיניו לגמרי והוליכוהו כעיוור עד שעבר דרך החדר ההוא.