בקשה פשוטה

מתמטיקה יקרה!

נמאס לי כבר כל הזמן למצוא לך את ה-X, תלמדי כבר לא לאבד אותו!

מה שחשוב

אנו מרכזים את המאמצים שלנו בבעיות החשובות ביותר בחיינו ומרפים מהשאר.אנו מתמודדים עם מה שנקרה בדרכנו וככל שאנו מתקדמים, אנו מגלים עוד ועוד הזדמנויות לשיפורים.

תקרת הזכוכית שלי

הכי בא לי כעת לכתוב איזה פוסט "מחכים" ומעניין, אם דוגמאות יפות מהחיים שיתנו "זווית נוספת" ואולי "תובנות" על ההחלמה, אבל במקום זה אני צריך כעת לכתוב פוסט "מחלים". הנה, אני רק מתחיל לכתוב וכבר יוצאת לי יצירת אמנות במקום לשפוך את עצמי על המקלדת. חלאססס. הגיע הזמן לשתף בכנות ובפגיעות.

אני מנוהל כבר שבוע וחצי בצורה מטורפת, מה שהביא אותי אל פתח הגהינום, ולמרות הכל - אני לא מצליח לשחרר ולתת לאלוקים את המושכות. אני מסרב בכל תוקף להרפות את האחיזה שלי במצב, ובטוח שאם אשחרר - הכל ייהרס. אז אני ממשיך להחזיק בכח ולראות את המצב מדרדר, ויודע היטב שאני מסתכן בנפשי אבל בפועל לא מצליח לעשות את הפעולה הנכונה.

אני יודע (שוב אני) להסביר טוב מאוד מה נדרש ממני, ובטוח שאם הייתי ספונסי של עצמי - הייתי (אני הספונסר) מסביר לעצמי (אני הספונסיי) בדיוק מהן הפעולות הנדרשות. היינו קוראים ביחד (תמיד היו לי בעיות של פיצול אישיות) את הקטע על הצעד השלישי בספר הגדול, יורדים ביחד על הברכיים ונותנים לאלוקים לנהל את המצב. אבל בחיים עצמם - לא בא לי לעשות את הפעולות. אני אלוקים ואם אתן לאלוקים השני (ההוא מהספרות והקבוצה) את הניהול של החיים שלי - נראה לי שהוא יהרוס הכל.

ביום חמישי הקודם, ניסיתי "לעזור" לאשתי להכין שבת. בפועל ניסיתי לנהל אותה וכשהדברים לא הסתדרו כפי שרציתי - התרגזתי ונהיה פיצוץ. אשתי נסגרה בתוך עצמה ואני ניסיתי שוב "לעזור" לה לצאת מעצמה ולהמשיך הלאה. בפועל הכל היה כמובן צורך שלי לשלוט בה. ביום שישי בבוקר המצב החמיר ופגעתי בה באופן חמור מאוד, בצורה שלא עשיתי לה אף פעם, לא בשנות המחלה ובודאי לא בשנת ההחלמה.

הפגיעה הזאת הביאה אותה אל "הקרקעית" שלה, והיא הפנימה את העובדה שהיא חסרת אונים מול המכור שלה ובאותו רגע חל בה אותו שינוי שחל בי לפני שנה כאשר התרסקתי והצטרפתי אל הצעדים (קצת מזכיר את הסיפור בסוף הספר הגדול איך הוא לא התפלא כאשר הגיע למחלקה סגורה, אבל כאשר הדלת נסגרה ואשתו היתה זו שהלכה הביתה - הוא היה בהלם). היא התחילה בפעולות מחלימות כולל ספונסרית וקבוצות וכן הלאה, ואחד הדברים היה שהיא החליטה שאין יותר יחסי מין או כל יחסי קירבה פיזיים לתקופה הקרובה. כשאני מפוכח אני יודע שהיא צודקת ושזה הדבר הטוב ביותר עבורה ועבורי, אבל מסתבר שאני חסר אונים לא רק מול התאווה אלא גם (אולי בעיקר) מול הצורך בשליטה. כל שליטה ובעיקר שליטה באשתי.

זאת לא האישה שהתחתנתי איתה. התחתנתי עם אישה שתלויה בי, הן באופן כללי והן ובעיקר מבחינה רגשית, ואני לא יכול לראות מצב שבו היא לומדת להיות עצמאית ממני.

כן, אני יודע שהכל מאלוהים, וגם יכול אפילו לנסות להסתכל קדימה ולהבין שבסוף זה יהיה יותר טוב גם לי וגם לה, אבל בפועל - אני לא מסוגל לשחרר. אם היא רוצה להיות אישה אחרת - לא איתה התחתנתי ואני לא מעוניין להמשיך לחיות איתה. כן, אני נשמע לכם חולה נפש - זה נכון. הייתי חותם על זה אם הייתי הפסיכולוג של עצמי.

הצורך שלי בשליטה הוא מטורף. הבוקר היתה סתימה בכיור והזכות המפוקפת להתלכלך בפתיחת הסתימה שמורה לי בלעדית. היום אשתי ניסתה לעשות את זה לבד. גבר בריא בנפשו היה שמח שנחסכה ממנו המשימה הזאת, אבל לא אני. התעצבנתי ואמרתי לה "יופי, את מסתדרת לבד", בקיצור - את לא צריכה אותי עכשיו אז תחפשי אותי כאשר תצטרכי אותי.

מה כל זה נוגע אל הפורום להתמודדות עם התמכרות לתאווה? אצלי הקשר הוא ברור. בשפה של אינטרנט זה נקרא "לינק לחיץ" והוא מסומן בכחול עם פס מתחת. אני לא משחרר את אשתי, המוח שלי מתחרפן והדבר היחיד שאני יכול לחשוב כ"מציל חיים" הוא התאווה. אז הספונסר שלי מסביר לי שאחרי התרסקות אשתי פחות תרצה אותי ויותר תתקדם בהחלמה, ואני אומר שלא אכפת לי. אני את החיים האלו לא רוצה.

בפועל זה קשקוש מקושקש ואני רוצה לחיות בכל מחיר והתאווה לא תפתור לי כלום, אבל אני אדם חולה והכפתורים אצלי נלחצים בלי שיש לי שליטה עליהם.

אז מה כעת? אני לא מצליח לעשות את הצעד השלישי, אז בלית ברירה אני תקוע בצעד הראשון. אתמול התחייבתי רק לאותו ערב שהתאווה היא לא אופציה. הבוקר התחייבתי שעד שתיים בצהריים התאווה היא לא אופציה. עוד מעט אצטרך לבדוק האם אני יכול לחדש את ההתחייבות להמשך היום או לפחות לכמה שעות נוספות.

בנתיים אני יודע שאני צריך לפנות לאלוקים ולתת לו לנהל את הדרמה, אבל אני מסרב בתוקף לפנות את כיסא הנהג. 

ואחרי כל הבכיינות האופיינית הזאת, בפועל אני עדיין חי וגם נקי, ואפילו קצת מפוכח. זה לא בכוחי אלא בכוחו של אלוקים. איך זה מתרחש במציאות? לא ברור לי, אבל הספונסר שלי נותן לי כבר שבוע משימות. קטנות. אם רק הייתי מיילל ולא עושה כלום - הייתי כבר מת מזמן. אם אני כאן זה בגלל שבשורה התחתונה - יצר החיים חזק מהכל, ואני יודע שכדי להמשיך לחיות אני צריך לעשות מה שאומרים לי.

היום נשלחתי לכתוב רשימה של אסירויות תודה על דברים מיוחדים שלהם זכיתי בשנה האחרונה. ת'אמת? לא היה בא לי. יותר רציתי להישאר בתוך הג'יפה ולהתבאס על המצב, אבל שתקתי ועשיתי. זה היה קרן אור בחשיכה. גם לא רציתי לכתוב את הפוסט הזה כאן (מחשש שהוא יחזור אל אשתי כבומרנג), אז נשלחתי להכין את הקרקע, לומר לאשתי שאני עומד לפרסם דברים שיתכן ויחזרו אליה, אבל זה למען ההחלמה שלי. לא רציתי, עשיתי וקיבלתי עוד מעט אוויר לנשימה.

אני לומד יותר ויותר שהתכנית שלנו היא תכנית לפעולה. לא פילוסופיה ולא תובנות אלא מעשים. כל התובנות היפות לא עוזרות לי כאשר אני לא רוצה לתת לאלוקים לנהל את העולם (שלי), ולעומת זאת כל פעולה היא סיכה קטנה בבלון של האגו. זה לא מחזיק להמון זמן כי הבלון שלי מחובר לבלון גז שממלא אותו שוב ושוב באגו, ולכן צריך שוב ושוב לפוצץ אותו. פעולות, פעולות, פעולות, פעולות.

הפעם זה יהיה שונה

במוצאי שבת יצאתי עם אשתי ובדרך דיברנו על ההתמכרות וההחלמה. התחלתי לדבר על התחושה שישנה אחרי כל נפילה ש"הפעם זה יהיה שונה", כיון שהפעם אצליח כמובן "לעשות תשובה" ולעולם - אבל באמת לעולם - לא אפול יותר (טוב, לפחות לא בשנה הקרובה). תוך כדי דיבור אני קולט שהיו לי לפחות עוד שני "הפעם זה יהיה שונה" שליוו אותי בכל נפילה והבטחתי לעצמי לכתוב פוסט נפרד על כל אחד מהם (ואם בנתיים אמצא עוד - הסדרה תתרחב). אז בנוסף לכך שהפעם בטוח זאת הנפילה האחרונה כי הפעם אצליח לעשות תשובה, היה גם את ה"הפעם זה יהיה שונה" בכך שהפעם בטוח לא יכאב לי כל כך אחר כך כי הפעם זה יהיה שונה. נכון שאלפי פעמים לימדו אותי שזה תמיד מנתפץ לי בפנים, אבל הפעם זה יהיה שונה. ויש עוד אחד שקשור לפנטזיה עצמה ובו אני בטוח ש"הפעם זה יהיה שונה", כיון שהפעם אצליח למצוא את הפנטזיה האולטימטיבית וגם לממש אותה, ואחריה הכל יהיה בסדר כיון שאגיע על סיפוקי.

כן, הפעם זה יהיה שונה. רק הרגע התרסקתי שוב וכולי כואב ודואב, עושה את דרכי הביתה מטושטש מכמות המורפיום - סליחה התאווה - שסיממה אותי, ואני בטוח לגמרי שזהו, סיימתי לעולם עם התאווה. יש בפנים איזה קול קטן שצוחק עליי, אבל אני לא מקשיב לו ואני מגייס את כל כח הרצון שלי וגם את היצירתיות שעוד נותרה בי וטיפת האמונה האחרונה שלי בעצמי ומבטיח לעצמי: הפעם זה יהיה שונה, הפעם זה אמיתי כי סיימתי עם זה. למחרת בבוקר אני קם מוקדם מהרגיל ולאשתי המתפלאת אני מספר בשמחה שקבעתי שיעור חדש עם חבר לפני התפילה. כאשר עובר שבוע אני מרגיש ממש בעננים ומחזק את עצמי עם קבלה נוספת וכעת אני כבר יודע בוודאות: הפעם זה שונה, מצאתי את הדרך להפסיק עם זה. 

אם עברו שבועיים נקיים, אני כבר באמת לא מבין איך בכלל הייתי שם בתאווה. איכככססס. ממש מגעיל כל הפורנו הזה ואין שום סיכוי בעולם שאחזור לשם. סדר היום שלי נהיה יותר ויותר דתי ואני מצרף אליו כל דבר שיעזור לי לשכוח מהנפילות וכמובן להחזיק אותי נקי. למשל טבילה במקווה. היום אני מבין שהדרך בה אני (שוב: אני מדבר רק על עצמי) הלכתי למקווה לא היתה קשורה לשום רוחניות וזה היה פשוט "מקלחת דתית" שעזרה לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי, אבל בעצם הכינה את הקרקע לקראת הנפילה הבאה.  וכמובן בראש הרשימה עומדת התשובה. לאדם כמוני שהיה משוכנע במשך עשרים שנה שהוא חוטא ורשע, התשובה היתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אחרי כל נפילה עשיתי תשובה חזק יותר (באמת!), והרגשתי שאם רק אחזור אל ה' באמת ובתמים - הכל יהיה בסדר. לא ידעתי שאני לא צריך לכוון בברכת סלח לנו אלא בברכת רפאנו.

אבל זה לא היה שונה. תמיד זה הסתיים בדיוק אותו דבר - בהתרסקות כואבת. הבעיה שלי מעולם לא היתה להפסיק. הבעיה היתה כיצד לא להתחיל שוב. יש על כך סיפור חזק מאוד בסוף הספר הגדול, שכאשר קראתי אותו הבנתי מה בעצם עבר עליי עשרים שנה. כל פעם הפסקתי, ברור שהפסקתי, אבל פשוט לא יכולתי לא להתחיל שוב. בהחלמה למדתי איך לא להתחיל, לא למדתי כיצד להפסיק. 

ומה קרה אחרי הנפילה הבאה? ברור, אמרתי לעצמי ש"הפעם זה יהיה שונה"...

ובכל זאת, היתה פעם אחת יחידה שבה זה היה שונה. ב AA אומרים שיש רק השתכרות חיובית אחת - ההשתכרות שהביאה את האלכוהוליסט לתכנית. ולי היה בולמוס תאווה אחד נוראי, אותו בולמוס שאחריו נכנעתי כי ידעתי ש"הפעם זה לא יהיה שונה". כאשר הרמתי ידיים ונכנעתי, ראיתי סוף סוף - לראשונה אחרי עשרים שנה - את האור בקצה המנהרה.

גודל הזהירות

על הגה"ק ר' ברוך בער זצ"ל ידוע שהיה לו רגישות יתירה לעניני קדושה. פעם כשרצה לעבור מחדר לחדר עמדה שם בחורה צעירה צנועה, ונעמד ר' ברוך בער במקומו ולא הלך, עד שהרגישו בני הבית שלא רצה לילך בסמוך לה, ואמרו לה לעבור למקום אחר ואז המשיך בדרכו. וכשהגיע פעם לחתונה בווילנא ראה שאין הנשים הולכים שם בצניעות, ועצם את עיניו לגמרי והוליכוהו כעיוור עד שעבר דרך החדר ההוא.