תנו לחיות לחיות

בית ספר דורש מהתלמידים שישכימו בבוקר כמו תרנגולים, יסחבו תיקים כמו חמורים, ירוצו לבית הספר כמו איילות, יהיו חרוצים כמו נמלים, יעתיקו מהלוח כמו קופים, ויהיו בשקט כמו דגים. ואחרי כל זה המורים עוד מתפלאים למה התלמידים מתנהגים כמו חיות?...

להתרכז במה שיש

הספונסר שלי אומר לי שדיכאון ו"התמסכנות" זה התרכזות במה שאין, חשוב לדעת מה אין כדי שאולי יהיה אבל להתרכז בזה זה לא טוב לנו המכורים. אבל זה לעומת זה עשה אותם והאסירויות תודה הן הדרך לצאת מזה כי הן ההתרכזות ב'יש' וממילא כשיש לי אז אני שמח

בין הרצון להתאוות לבין השימוש בפועל

אחד הדברים ש(כמעט) כל מכור חיפש ללא הפסקה הוא את העצה/טריק/קסם שישחררו אותו מהרצון המטורף זה לצרוך תאווה. במשך כל השנים חיפשתי את המתג הזה שבלחיצה אחת ישאיר אותי לא רק נקי אלא בעיקר ללא הרצון להתאוות, או במילים אחרות - בלי הצורך להיאבק (ולהיכשל). 

ואז באתי לתכנית ואמרו לי שהמתג הזה פשוט לא קיים, ולמעשה אני עומד להמשיך להתמודד עם הרצון לצרוך תאווה למשך כל ימי חיי. רק כדי שהדברים יהיו ברורים, אחזור על זה (עבור עצמי) פעם נוספת: אני עומד להמשיך להתמודד עם הרצון לתאווה עד הקבר. כן, גם כאשר אהיה זקן בן שמונים בבית אבות, הראש שלי ימשיך לרצות להסתובב באופן אוטומטי לכיוון כל בחורה שתעבור לידי, ולמרות שאני לא בטוח שמבחינה מעשית זה יהיה שייך, אבל מבחינתי, גם בשלב הזה הרצון שלי יהיה לנסות להשתמש בתאווה.

נכון שלא בדיוק כך תיארתי לעצמי את החיים, אבל לאלוקים יש את התכניות שלו. בתור ילד הייתי בטוח שהבחורים הגדולים (אלה שכבר בשיעור א' ישיבה קטנה) בטוח לא מאוננים, ואין מצב שאחרי הבר-מצוה אמשיך לעשות את זה. אחרי האכזבה הזאת, הייתי משוכנע שהגדולים בישיבה גדולה, הם בטוח בטוח לא עושים את מה שאני עושה, וגם שם נכונה לי אכזבה. אבל בכל מקרה, אפילו שהתאכזבתי כל פעם, דבר אחד הייתי בטוח: שאחרי החתונה אין מצב בעולם שאחזור לאונן. למה לעזאזל שמישהו יאונן ויצפה בפורנו אם הוא יכול לקיים יחסים עם אשתו? טוב, בסרט הזה כבר הייתי.

אז עכשיו אני חושב לעצמי שבגילי זה טבעי להימשך לתאווה, אבל כשאהיה זקן בן שמונים בבית אבות, נו באמת... למזלי פגשתי כבר מספיק אנשים עם זקן לבן שיכולים להיות ההורים שלי בקלות, והם עדיין מתמודדים בדיוק עם מה שאני מתמודד, והם רוצים תאווה בדיוק כפי שאני רוצה.

אבל התכנית הזאת של ההחלמה הסבירה לי משהו מאוד פשוט: הרצון להתאוות ימשיך להתקיים, אבל אני לא חייב לפעול לפיו ולהשתמש בתאווה. הרצון אמנם ילווה אותי עד הקבר, אבל זה לא אומר שאני יגיע לשם משומש מתאווה ושיכור מין. יש לי תכנית שאם אני מבצע אותה - אלוקים שומר עליי נקי. זאת תכנית לזמן הווה, לא לזמן עתיד, וכאשר אני מבצע אותה היום - אני נשאר נקי היום. אף אחד לא יכול להבטיח לי שאמשיך להתמיד בה כשאהיה בן שמונים, אבל מצד שני אם אמשיך להתמיד בה - התוצאה תהיה בדיוק כפי שהיא היום: נקיון ומפוכחות מינית.

וחשוב שאפנים את שני הצדדים של המטבע הזאת. מצד אחד עליי להפנים את העובדה שהרצון ימשיך ללוות אותי כל החיים, ולכן אין לי מה להיבהל מכך שכל בחורה ברחוב גורמת לי לרפלקס שבו הראש שלי רוצה להסתובב ולהרגשה של פרפרים בבטן, אבל עליי גם להפנים שלמרות הרצון הזה, אני לא חייב לפעול עליו ואני יכול להישאר נקי.

בתור חבר חדש, חשבתי שהחברים הוותיקים בתכנית עברו איזה ניתוח שבמהלכו אלוקים הסיר מהם את הרצון להתאוות. היום אני מבין שאולי ישנם בודדים כאלו, אבל רוב החברים, גם הוותיקים ביותר, נשארו בני אדם עם אותו רצון לתאווה כפי שהיה ביום שהגיעו לתכנית, והנס הוא שלמרות זאת הם נשארו נקיים. אם אני נקי בחסד אלוקים במשך 1,337 ימים, זה לא בגלל שאלוקים הסיר ממני את הרצון אלא בגלל שהוא החזיר לי את הבחירה. זה לא שהוא לקח ממני את האפשרות להתאוות, אלא שהוא מאפשר לי לבחור שלא להשתמש בתאווה.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

אני בור בלי תחתית

יותר ויותר מתבהרת לי הבעיה האמיתית של החיים שלי. לא הבעיה שלי עם התאווה, אלא הבעיה שהובילה אותי לתאווה, והבעיה שגרמה לכך שלא אוכל להפסיק את השימוש בתאווה. יש כאלו שקוראים לזה מחלת ה"עוד", אפשר גם לקרוא לזה בור בלי תחתית או אם רוצים להיות אופטימיים ולראות בכל דבר את הצד הטוב: המרדף אחרי האושר. לא משנה איך אני מכנה את הבעיה שלי, תמיד חיפשתי. מה חיפשתי? לא משנה, כל דבר שיעשה לי טוב, או לפחות כל דבר שחשבתי שיעשה לי טוב. והתאווה התלבשה לי על המרדף הזה כמו כפפה ליד, עם שכנוע עצום שהיא התשובה האמיתית לכך. הבעיה היחידה היתה שזה הפסיק לעבוד (או שזה לא באמת עבד אף פעם).

זה הקיף ומקיף כל צד של החיים שלי, ודווקא כעת, אחרי 392 ימים בלי תאווה, אני מרגיש את המרדף הזה חד יותר וברור יותר. העובדה שאני מתמודד עם המרדף הזה מבלי היכולת להפסיק אותו באמצעות שימוש בתאווה הפך את החיים למלאי משמעות מחד, אך מאידך לכאלו שכל דבר יכול לפגוע בי. הספונסר שלי אומר שזה כמו חולצה מאוד מלוכלכת, אז בהתחלה לא רואים את הכתמים הקטנים והם לא מפריעים, אבל ככל שמנקים יותר את הכתמים הגדולים, פתאום הלכלוכים הקטנים נראים בולטים ומכוערים. 

הנה למשל תשומת הלב שאני צריך. מאז שהתחתנו לא העליתי על דעתי שאני צריך תשומת לב מאשתי. אם כבר, אני זה שנתתי לה. אבל לאחרונה אני שם לב שאני ממש זקוק לכך. מה השתנה? פשוט מאוד: בעבר כל צורך שלי בתשומת לב של אשתי היה מתמלא על ידי במהירות על ידי שימוש בתאווה, וכך לא פגשתי את עצמי, את האני האמיתי. הרי ברור שהעדפתי לברוח אל התאווה מאשר לעמוד מול עצמי במראה הפנימית שלי, לראות שאני נזקק ואז לקבל תשומת לב מאדם אחר. הרבה יותר קל היה לבחור בבריחה. קלטתי את זה כאשר השבוע אשתי אמרה לי בחיבה שאני בור בלי תחתית של צומי... וואו, כמה שזה יכל לפגוע בי, אבל זה לא. אני יודע שזאת המציאות האמיתית ושמח שאני מוכן לבקש ממנה את תשומת הלב במקום לברוח למקומות בהם ההתמודדות הרבה יותר קלה, אבל המחיר כואב מנשוא.

ככה עם אשתי וכך גם בעבודה ובהמון מקומות נוספים. תמיד חיפשתי עוד. הסתכלתי על אנשים רגילים בזלזול וטענתי שיש להם "חיים קטנים". לעומת זאת אני הייתי עסוק כל הזמן במרדף אחרי הפרוייקט הבא או אחרי הנושא הבא שבו אהיה מעורב. המרדף הזה הביא אותי להישגים מאוד מרשימים, אבל הוא הותיר אותי מרוקן. הספונסר שלי לימד אותי לא להתווכח לא עם המחלה ולא עם ההחלמה, אז אני מנסה לראות את הדברים היפים שצמחו לי מהמחלה ואחד מהם הוא באמת הדחיפה הבלתי פוסקת להתקדמות. חיפשתי אושר בכל מקום אפשרי, אם זה בלימוד תורה, אם זה בעבודה, אם זה בחיי הנישואין ואם זה כמובן... בתאווה.

אבל למרות שחיפשתי בלי סוף, ונראה היה שחיפשתי בכל מקום אפשרי, אף פעם לא מצאתי את מה שחיפשתי ונותרתי מרוקן. התאווה התאימה לי, כי בתאווה זה תמיד "עוד". אז מה שהתחיל עם אוננות פשוטה בשירותים בגיל 10-11, הפך די מהר לאוננות מלווה בפנטזיות (ומה זה פנטזיה אם לא מרדף אחרי "עוד"?), ואחר כך פרטנרים נוספים וכמובן פורנוגרפיה שהופכת יותר ויותר מפורשת. וכל פעם כשהחיפוש הסתיים ואני נותרתי מרוקן, זה רק הצית מיד חיפוש חדש אל המקום הבא שבו סוף סוף אמצא את מה שאני מחפש: להיות שלם.

מה שלא הבנתי הוא שאף פנטזיה או פרוייקט או הצלחה לא יעשו אותי מאושר ולא יפסיקו את המרדף שלי. אושר לא נמצא בפורנו ובתאווה, וגם לא בהצלחה, לא הצלחה חומרית ואפילו לא הצלחה דתית. המרדף האמיתי שלי הוא אחרי אלוקים. רק כשמצאתי אותו, גיליתי מה באמת חיפשתי. אלוקים נותן לי את האושר שחיפשתי והופך אותי לשלם.

גודל הזהירות

על הגה"ק ר' ברוך בער זצ"ל ידוע שהיה לו רגישות יתירה לעניני קדושה. פעם כשרצה לעבור מחדר לחדר עמדה שם בחורה צעירה צנועה, ונעמד ר' ברוך בער במקומו ולא הלך, עד שהרגישו בני הבית שלא רצה לילך בסמוך לה, ואמרו לה לעבור למקום אחר ואז המשיך בדרכו. וכשהגיע פעם לחתונה בווילנא ראה שאין הנשים הולכים שם בצניעות, ועצם את עיניו לגמרי והוליכוהו כעיוור עד שעבר דרך החדר ההוא.