קו"ף וכ"ף

צעיר 'משכיל' ניסה לנגח את אחד הרבנים. הרב שהבין עם מי יש לו עסק שאל את ה'משכיל': - 'מה שמך'? - 'קלמן שמי' – השיב המשכיל. נאנח הרב: 'אוי, הרי קלמן הוא ראשי תיבות 'כיזבנו, לצנו, מרדנו, ניאצנו'... גיחך המשכיל לעומת הרב: 'טעות בידך, 'קלמן' כותבים עם קו"ף ולא עם כ"ף'.. החזיר לו הרבי: 'דקדוק אולי למדת אבל רש"י לא למדת. הרי רש"י מפורש הוא בפרשת חיי שרה "בת קו"ף כבת כ"ף"...

לנצל את ההזדמנות

רק להיום: אנצל את ההזדמנות לקחת שוב חזקה על חיי. אתנסה בחוויית השחרור מההריסות של העבר שלי.

הלואי אותי שמרו ותורתי עזבו...

לא, אני לא טועה בנוגע לכותרת. ויהי רצון שהדברים דלהלן יהיו לתועלת.

במשך שנים, חשבתי שאם רק אתחפר יותר בתוך האמרה 'הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו..' איכשהו מחלתי תעלם, איכשהו אתגבר על האוננות.

בכל דו-קרב נחלתי תבוסה, בכל מלחמה חטפתי עוד סטירה מצלצלת מהתאווה, וראה זה פלא, לא התייאשתי, תמיד חשבתי שאם רק אדקדק יותר ברש"י של מסכת יבמות, או אלמד במקום ארבעה דפים ביום, שבעה דפים, הדחף הכפייתי לפורנו התאדה.

כשהגעתי למקום הזה, הבנתי שאף 'וורטלך' מתוק ככל שיהיה, לא יציל אותי מהתאווה.

אני זוכר שבאחד הפעמים שאלתי את אחד מהחברים פה:"די! מה נסגר איתי? איך זה יכול להיות שאני יכול ללמוד לילה שלם רק כדי לא ליפול לתאווה, ואחרי לילה שלם, בשעה ארבע או חמש לפנות בוקר, בום!! אני מתרסק בצורה הכי נוראית שאפשר!!!"

- "אווווו..." הוא חייך.. "זו בדיוק ההוכחה שאתה חולה..! אצל כל אדם רגיל ובריא, התורה משמשת כמגנא ומצלא מן החטא, ואם אצלך זה פשוט לא פועל, תאמר לי אתה, האם זו לא הוכחה כאלף עדים שאתה אכן חולה? שאכן הגיע הזמן שתודה שהמנגנון שלך פשוט פועל?" 

נאלצתי להודות. זו פשוט האמת, אני באמת באמת חולה, ושום כוח לא יעזור לי במלחמה הזו מלבד אבא'לה אוהב.

ככל שאני מתקדם בתהליך ההחלמה, אני קולט שאצלי כמכור, יש דיסק אחר, כן, אצל כל העולם ואשתו, יתכן שהבורא הכניס את הדיסק הישן והמוכר "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו.." אבל אצלי..? אוי ואבוי אם אתעקש להישאר עם הדיסק הזה, אני אתפרק לגורמים!!!

אוי ואבוי לחיי, אם אחשוב לרגע שאוכל להחזיק את עצמי שפוי וחי, לולי אבא'לה אוהב.  אוי ואבוי לנפשי, אם רק אעז לדמיין, רגע אחד קטן בו אוכל להסתדר בלעדיו. פשוט אין זמן כזה, אין רגע כזה, אין תאוריה כזאת.

אני חייב להיות צמוד לבורא עשרים וחמש שעות ביממה ורק כדי להישאר חי! לא כדי לקבל בונוס או מתנה, אני חייב לבקש את האלוקים בהיותו קרוב ורק כדי להישאר חי. צמוד אליו! לא לתורתו! אליו.

הבנתי מהר מאד שאני מכור למושג שנקרא 'הצגה של איש אחד!' (באנגלית זה נשמע יותר טוב: "one-men show")

אני בטוח שאני מרכז בתוכי חברת הפקות שלימה, המפיק? אני! הבמאי? אני! המציג? אני! התאורן? אני! האמרגן? אני! תפאורן? אני! אני מנהל הכל! הכל. ואם רק ניואנס קטן אחד לא ירקוד לפי החליל (המאד מזייף..) שלי? אתפרק לגורמים!! לגורמי גורמים!!

אני שוכח בכל שניה אפשרית שיש מישהו שמנהל את העולם, יש מישהו שיודע מה טוב עבורי, לא על הכל אוכל לשלוט, ולמען האמת, על כלום ושום דבר אוכל לשלוט.

האמת המרה מוכיחה שאני לא המנהל, אני בסך הכל מתנהל, מכל רגש, מכל טינה שצפה מהעבר, מכל כעס, כל פחד, כל אחד מהרשימה השחורה הופך עבורי לסיבה טובה בכדי לפול לתאווה על כל גווניה.

אצלי כנראה, הבורא הכניס דיסק אחר: "הלוואי אותי תשמרו ותורתי תעזבו.."  רק כשאהיה צמוד אליו כגמול עלי אמו, יש לי סיכוי לשמור על מפוכחות, על שפיות.

ביום כיפור האחרון קבלתי מתנה נפלאה מהבורא יתעלה. חבר שאלני, מדוע מצעי המיטה שלי, כולל בגדי השינה, לא בחדר? האם עברתי חדר? ולמה הספר הקטנצ'יק שלי, זרוק על הרצפה? (הספר הגדול.)

נשמתי עמוק, מלמלתי משהו(-תפילת השלווה, עם דגש על 'רצונך יעשה.')(זו פשוט ה'עזרה ראשונה' שלי.) והסברתי לו שלא לקחתי שום דבר מהחדר, הדברים כנראה פשוט נגנבו, הוא מאן להאמין לי:"אני לא מאמין לך! אתה מסתלבט עלי!! אם היו גונבים לך מצעים פלוס בגדי שינה, היית ככה רגוע? אתה היית שובר את כל המתחם! אתה האחרון שיגיב בכזה רוגע למקרה של גנבה."

אוקי, החלטתי שאני הולך לראות מקרוב במה מדובר, ואכן, עליתי לקומת השינה, והדברים לא היו שם, עברתי גם בחדרים, ושום דבר, זה פשוט נגנב. הצטערתי כ"כ מדבר אחד, ידעתי שאני הולך עכשיו לכעוס, ידעתי שאני הולך להתפרק, וכל השלווה שאפפה אותי מרגע כניסת החג הולכת להיעלם כלא היתה. אבל פה!! בדיוק פה!! קלטתי איזו מתנה קיבלתי!!

קיבלתי במתנה מהבורא שניה אחת!! כן, שניה אחת!! יש לי מרווח של שניה אחת בין האקט המעליב, המשפיל, המכעיס והמעציב של הגנבה, לבין התגובה שלי. ופה, אני צריך להחליט מה לעשות, לכעוס? להתפרק ולהתרפק על התאווה בעצם היום? או למסור את את זה לבורא? בקשתי מאבא'לה בענווה שייקח ממני את הכעס, הסברתי לו שאני באמת לא יכול להתמודד עם זה.

אני יכול לומר בפה מלא, זה הכיפור הכי רוחני שהיה לי.

יש משפט ידוע שאדווין לואיס-קול (פילוסוף בריטי.) כתב באחד מספריו, על פניו זה משפט אידיוטי, אבל אני הקטן מצאתי בו המון חן:"אדם אינו טובע מפני שנפל למים, אלא מפני שנשאר בתוכם."

מצב נתון! הבורא יצר אותי חולה, נקודה, אבל לא זה מה שיהרוג אותי. הבחירה בידיי, האם אני רוצה להישאר במי התאווה? או שאני בוחר לצאת מהם?

כל יום מחדש אני מבין שמטרת התכנית היא לא להפוך את גופי ל'בנק הזרע', ממש לא, ה'אישיו' הוא ממש לא לאצור בתוכי עוד ועוד זרע, או כלשוננו 'לא לפגום', קלטתי שהמוטיב הוא לשנות את עצמי, לשנות את כלל המהות שלי. יותר מערכתי, פחות לינארי.

מי יתן ובקרוב אקבל מהבורא דיסק חדש, דיסק שיקראו לו:"אותי ואת תורתי תשמור."

ניצחון גובר והולך על השיפוטיות

נסענו במטוס, המשפחה, אני אשתי והילדים. כמובן שהושיבו אותנו בנפרד, הווי אומר 4 אנשים שמחולקים ל-2 ספסלים נפרדים באיזור אחר. (על הצעקות, הטינות, הכעסים - על אשתי כמובן, היא הזמינה אותם... - וההימשכות האוטומטית לתאווה שבאה בעקבות כך זה נושא לפוסט נפרד).

רק רציתי לספר על חווית הניצחון גובר והולך שחוויתי, מה שקרה הוא שבאמצע הטיסה אני מסתכל על המושב האחורי בו יושבת אשת החיל, ואני רואה בידיה מגזין, אחד מאילו שממוקמים לפני כל נוסע בטיסה ולמי שלא מכיר מדובר במגזין כעין דיוטי פרי בזעיר אנפין, עם מיטב הדוגמניות האופניתיות שקיימות.

אני כמובן לא מעיף את עיני בו, אני בהחלמה... ואם אני רוצה דוווקא תאווה יש לי המון במושבים מסביבי, ודווקא אני יכול לאמר שהיה הרבה מאוד חומר מושך.

והיא מחזיקה בו ומעיינת בו ומעלעלת בעניין רב. תגובה ראשונית שהלכה להתפרץ מקצה לשוני, מה קורה פה? קרה לך משהוא? שאת תסתכלי בכזה מגזין פרוץ?

ואסביר, מדובר באישה מאוד מאוד מצומצמת ברוך ה' שמעולם לא התחילה להכיר את העולם עם כל מה שיש (יותר נכון אין) בו. וכאילו מאז שנכנסתי לתוכנית גם לה מותר, קצת להכיר, להבין מה זה בעצם פורנו ומה זה...

ובשניה הזאת פשוט נעצרתי.

נזכרתי בנסיעה אחרת לפני כמה חודשים בתחילת הדרך, בה אני נוסע איתה בחזור מאיזה כנס של התוכנית ומולה יושב חבר מחלים והיא שואלת אותו כמה שאלות לגבי זה שאשתו תספנסר אותה, ואני מתפרץ בעוצמה ומבייש אותה לידו וליד עוד כמה חברים, שאת תדברי ככה עם גבר? וההוא זועף עלי ואומר לי שבמקומה היה תובע גט הרגע...

אתה שצפית בקטיגוריות שהשתיקה מאוד יפה להם, איך אתה מעיז בכלל לחשוב להעיר לה על זה שהיא מחליפה כמה מילים לצורך עם חבר בתוכנית?

ואם יש לך בעיה עם זה וזה מדגדג לך (ועוד איך שדגדג לי) תעשה צעד 4 ותבדוק את פגמי אופייך ולא אופיה! ובכלל זה לא עניינך בכלל כל החלק שלה בהחלמה.

מחשבות אלו חלפו בראשי כהבזקי ברקים, רגעים מבישים ולא נעימים אלו, איך זה שהיא באמת לא העיפה אותי מביתה כששמעה על המעשים הטובים של בעלה הצדיק החסיד ירא השמים?

אז כן, פשוט שתקתי לא אמרתי לה מילה, גם כשהיא המשיכה בזה במשך זמן ארוך בקריאת החומר החשוף ההוא.

אני לא יכול, אין לי את הזכות בכלל להעיר לא לה ולא למישהוא אחר בכל תחום שהוא ובפרט בתחום הזה.

[בשולי הדברים אני רק יכול להוסיף שאם היא לא הייתה לידי במטוס ברור לי שהייתי קורא בעיתונים החילוניים הרבים והמאוד מעניינים ששרצו ומילאו את המטוס, ולא היתה לי בעצם בעיה לצעוק עליה על אותו הדבר וכאילו להזדעזע מזה, עיוורון מושלם!]

תודה רבה לך אלוקים על ניצחון גובר והולך.

גודל הזהירות

על הגה"ק ר' ברוך בער זצ"ל ידוע שהיה לו רגישות יתירה לעניני קדושה. פעם כשרצה לעבור מחדר לחדר עמדה שם בחורה צעירה צנועה, ונעמד ר' ברוך בער במקומו ולא הלך, עד שהרגישו בני הבית שלא רצה לילך בסמוך לה, ואמרו לה לעבור למקום אחר ואז המשיך בדרכו. וכשהגיע פעם לחתונה בווילנא ראה שאין הנשים הולכים שם בצניעות, ועצם את עיניו לגמרי והוליכוהו כעיוור עד שעבר דרך החדר ההוא.