נימוסים בחושך

בסעודה שלישית בבית הכנסת הגישו לשולחן צלחת דג מלוח. בכל חתיכת דג היה נעוץ קיסם והמסובים נטלו כל אחד בתורו כשלבסוף נשארה חתיכה אחרונה בצלחת. כולם רוצים חתיכה נוספת אך לאף אחד לא נעים לקחת את החתיכה האחרונה שבצלחת... לפתע הפסקת חשמל והחדר הוחשך. לא עוברת שנייה וזעקת 'איי!!!' נשמעת. כשהאור נדלק התגלו עשרים קיסמים נעוצים בגב ידו של אחד המסובים שלא היה מנומס יתר על המידה..

קץ הבדידות

ההחלמה מציעה לנו לצאת מחיים שנשלטו על-ידי אשמה וחרטה. עתידנו משתנה כי אנו לא צריכים להתרחק מאלה בהם פגענו. כתוצאה… אנו זוכים בחרות חדשה העשויה לשים קץ להתבודדותנו.

יותר מדי תשובות

לאישיות סקפטית שכמוני, היצמדות שיטתית למשהו אחד היא דבר לא מתקבל על הדעת. מדי פעם חודרת לתרבות השיח שלנו מילה חדשה, סוג של טרנד הצובר תאוצה. אחת המילים שהכי התחברתי אליהם בשנים האחרונות הייתה המילה "הזוי". לא משנה כעת מי הכניס אותה ללכסיקון הישראלי ובאלו נסיבות. 

מהרגע הראשון שהכרתי אותה במשמעותה הנוכחית, מיד התחברתי. זו המילה שהיתי צריך כדי להגדיר את ההרגשה שלי כלפי כל מה שלא מסתדר לי. בעיקר כלפי צורות חיים ושיטות שהרגיזו אותי. זה נתן לי את האפשרות לסלק מראשי את כאב חסרון השלווה. משהו בפנים הרי רצה כל כך להיות קשור לדרך חיים שתיתן מענה, אבל קשה היה למצוא אותה. כך פטרתי כל אפשרות, עוד משהו "הזוי"...

היום אני יודע שאין דבר שמרגיז אותי סתם. אם משהו מציק לי בהתנהגותו של האחר, משמע שמשהו אצלי לא פתור, והוא זה אשר לוחץ לי על מקומות רגישים. אבל בכל השנים שעברו זה לא היה ברור. היה לי תחביב מוזר ביותר, להתעמת עם אנשים על צורות ודרך חייהם. השיחות הכי מאתגרות שלי עם אחרים היו בנושאים של אידיאולוגיה. לא הבנתי למה, אבל זה שאב אותי בצורה לא מובנת. הייתה לי תאווה מרושעת לראות את בן שיחי מאבד את הביטחון שלו מול אושיות עליהם גדל ותפיסות עולם עליהם נלחם. לראות כיצד אני מצליח לערער את בטחונו העצמי כפי שרק אני יודע לעשות.

כמובן שאלו היו השיחות הכי מאתגרות, אבל גם הכי מתישות לאחר מעשה. זה היה מביא אותי להרגשה רעה ומזעזעת. היום אני מבין שזה לא בא סתם כך. זה שימש אצלי את הצורך הנואש להוכיח לעצמי שאין שום דבר שיוכל לתת לי מענה למצוקה הפנימית הנואשת שלי בחיפוש שקט ומנוחה. הייתי חייב להוכיח לעצמי כי אין באמת משהו שייתן מענה לחיפוש הנואש שלי אחר חוף מבטחים לנפשי הפצועה. הייתה בי קנאה מטורפת באותם אנשים אשר היה נדמה לי כי הם נמצאים במקום של שלימות עצמית. שנאתי וכאבתי את דרך הייסורים העוברת עלי בחיפוש משמעות אמתית לחיי.

אחד הזיכרונות המעניינים שיש לי, הוא מביקור שעשיתי לפני שנים רבות בכותל המערבי. זה היה ביום שישי אחד בשעת דמדומים של אחר הצהריים. היה זה עוד ביקור אחד מיני רבים, אך היה בו משהו מיוחד. לפני שיצאתי מרחבת הכותל צדו עיני איש ספרדי זקן, עם פני מלאך. זקן לבן ארוך היה לו על פי מידותיו, וכולו אומר כבוד ומסתורין (בעיני, בכל אופן) לא אני איש של התרגשות והתייחסות יתירה לניואנסים שכאלו, אבל אז זה קרה משום מה. הוא ישב במין רוגע שכזה ואמר כמדוני את שיר השירים. לא ידוע לי עד היום מי הוא היה, אבל ניגשתי אליו וביקשתי ברכה... קצת הזוי (...) בשבילי. אני זוכר אותו נותן לי יד ואומר "שתהיה לך מנוחת הנפש". אמרתי אמן והמשכתי הלאה. עוד משהו שמישהו אמר לי...

כמה רגעים אחר כך, פתאום הרגשתי שלא בנח. רגע, מה זה צריך להיות? האם ייתכן שהוא יודע משהו עלי? זה ממש לא יכול להיות. אבל אם הוא לא יודע כלום מה פשר הדברים שהוא אמר לי. למה הוא לא מצא משהו אחר? בהצלחה, אריכות ימים, בריאות, או השד יודע מה. מה פתאום מנוחת הנפש? עם כל הציניות שלי, הרגשתי שזה נוגע בי. עובדה שעד היום יותר מ 10 שנים אחרי אני זוכר את זה היטב. 

היום, אחרי שנה ויותר מאז שהגעתי לכאן. עולים בראשי מדי פעם מחשבות. שוב אותם מחשבות על עוד דרך "הזויה" שאני נמצא בה. לעיתים אני חושב לעצמי שאולי אחרי שנים ארוכות של שברון לב ותוחלת ממושכה, נקלעתי באין ברירה לכת כלשהי שהצליחה במקום שבו לא הצליחו כל השיטות שקדמו לה. כנראה שמשהו נסדק בחומת ההגנה שלי והטרנד הראשון שהגיע, הצליח לחדור את שריון הקשקשים. לדידי, מה שהתרחש איתי בשנה האחרונה הוא משהו שלא יכל לקרות לעולם ועד. אין מצב.

איך בכל זאת זה התרחש?

ובכן, במבט מעמיק יותר, אני מצליח לזהות את ההבדל. כפי הנראה, הציניות וחוסר האימון לא היו משהו ריק לחלוטין. הם הגיעו מאותו מקום של חיפוש תשובות למצוקות בהם הייתי שרוי. היו בתוכי יותר מדי שאלות שלא מצאו מענה ראוי. נכון, לרוב האנשים אין צורך במענה כמוני. להם אין את ייסורי הגדילה שאני עברתי. הם לא התנסו בסערות ההתמודדות עם כוחות על טבעיים המנסים פעם אחר פעם להכריע אותי. איך אמר פעם מישהו. "אין שכל, אין דאגות" זה לא כמובן שיש לי שכל יותר מאחרים (מי כמוכם הרי יודע שזה לא נכון) במקום השכל הייתי שם את האתגרים. היו לי יותר מדי אתגרים שדרשו מענה אמיתי. פתרונות סינטטיים נדחו על הסף.

הפעם הראשונה בה קיבלתי תשובות נוגעות, הייתה כאן. פתאום הסתדרו לי יותר מדי דברים. אפילו לציניקן מריר שכמותי זה היה כבר יותר מדי. פעם אחר פעם לה עוד חומה עתיקה ומבוצרת שנבנתה על ידי בידי עמל, בצוק העיתים. באה מנוחה ליגע ומרגוע לעייף. גם ההגנות הכבדות ביותר נעלמו מול תשובות ש"נגעו" במקומות החשופים. לפתע התברר לי מה שידעתי זה מכבר. הכל היה בנוי על ברירת מחדל, או חוסר ברירה. לא באמת התנגדות מוצקה אלא חוסר אונים. זה מה ששבה את ליבי.

אין באמת יכולת התנגדות מול מענה אחר מענה בכל שטחי החיים. משפחה, עבודה, חברים, ובעיקר, שלווה.

אז אני נשאר כאן.

למה בעצם אני עוד כאן

יש לי טעם אהוב ומיוחד בכל פעם שאני משחזר את היום הראשון בו התוודעתי לכל מה שקורה כאן. לא הגעתי הנה כבול באזיקים מכוח צו בית משפט. גם לא באתי הנה מכורח אולטימטום כלשהו. אשתי מעולם לא תפסה אותי (וגם כפי הנראה לא הייתה תופסת...) אפילו לא הגעתי לחוסר אונים טוטלי. אפשר לומר שעיצבתי לי איכשהו צורת חיים שעבדה לא רע לגמרי. 

די השלמתי עם העובדה שהתאווה היא אורח המגיע מעת לעת. למען האמת די הפסקתי להילחם בה. שנים של ניסיונות כושלים הוכיחו לי שחור על גבי לבן שאין לזה סיכוי ממשי. התסכול שבמלחמה הפך למשהו מתסכל יותר מהנפילות עצמן. 

כמובן שהייתה בי אשליה סמויה שיום אחד אולי יקרה הבלתי ייאמן ואוכל להפסיק לחלוטין. אך המציאות הייתה חזקה מכל אשליה. היא הוכיחה לי פעם אחר פעם שכפי הנראה זה לא יקרה.

הגענו אני והתאווה להסכם בלתי כתוב, משהו בסגנון של נון פייפר. מדי פעם אני זורק לה עצם, ובתמורה מתנהלים להם חיים שלמים מקבילים. של תורה, תפילה, ועוד... זו הייתה חוסר ברירה, היה ברור שהחיים ימשיכו כך לנצח, ובינתיים הרי צריכים לעסוק בקצת אידישקייט, הלא כן?

אני זוכר את אותו היום, לפני שנה אי שם בתחילת אדר. ישבתי וקראתי את המדריך של שמור עיניך. פתאום אחרי שנים רבות נכנס מושג חדש לחיי, "התמכרות". משהו בי התקומם וזעק, אבל מנגד גם חדר למוחי. לא ממש התאים לי לסווג את עצמי בתור מכור, זה איים על כל ישותי. אבל ההכרה הייתה כה חדה ומלוטשת שהיא לא הותירה לי הרבה ברירות. 

אני איש של תחושות. הם יכולים לנהל אותי עד חוסר אונים. שיר כלשהו יכול לזרוק אותי לטראומה מלפני שנים רבות. ריחות כלשהן מזכירים לי זיכרונות ילדות ומציפים בתוכי רגשות עזים. עד היום ריח קלייה של חנות פיצוחים מעלה בי זיכרונות מגן הילדים שלי שהיה צמוד לחנות שכזו.  לא קל לאיש כמוני להתמודד בצורה מפוכחת עם סטריאוטיפים.

אתם יכולים להבין לבד מה עשה לי המושג "התמכרות". הוא נקשר אצלי בצורה מידית עם תמונות איומות של צלליות אדם חסרי תקווה הנתונים תחת סורג ובריח, אי שם במרתפים אפלים של מרכזי גמילה. יכולתי לשמוע את צרחותיהם הנואשות ברגעי "קריז" כשהם קשורים באזיקים למיטות סוכנות חלודות. ראיתי בעיני רוחי אנשים שבורים ומרוסקים שהשאירו אחריהם משפחות הרוסות. אבות לילדים עם מבט ילדי גטו מלאי צער. זה המם אותי. לא ראיתי את עצמי באור כזה אפילו לא משהו בכיוון.

ניסיתי לברוח מהתדמית. אני? מכור? ממש לא! זה הרי לא ייתכן. הרי יש לי משפחה, משרה, חברים, (כך בכל אופן חשבתי...) והכל יחסית די סביר. נכון יש משהו לא פתור בכל החיים האלו כבר מזמן חיפשתי לו פתרון, אבל מכאן ועד התמכרות הדרך די ארוכה.

אבל ככל שנמלטתי משהו המשיך לרדוף אותי. משהו במוח התחיל לעבד את הנתונים, כמו סוס טרויאני שחדר פנימה ושתל שם וירוס. תהליך מוזר התחיל להתרחש בתוכי. אני מנסה לברוח להשתחרר מהלפיתה, אבל זה לא הולך. ציפור קטנה לוחשת לי כל הזמן שהגעתי סוף סוף לפתרון החידה, חידת חיי. 

ככל שהעמקתי להתבונן בדברים הבנתי שאני חסר אונים. פתאום גיליתי את דרך הייסורים המפוארת שאני עושה שנים רבות. תחנה ועוד תחנה הצטרפו לי למסע אימה של רכבת הרים דוהרת. לא משנה אם אני זרוק במרתף חשוך עם צלעות שבורות, או שאני נמצא בכלוב של זהב. בכל מקרה אני חסר אונים. העובדה שסיגלתי לעצמי מגיל ילדות פנים מחייכות לכל עבר לא אומרת מאומה על מה שמסתתר מאחוריהן. היכולת הווירטואוזית שלי לשחק אותה חברותי ונחמד, לא אומרת כלום על אישיות בודדה מאד המציצה בעיניים מפוחדות מאחורי הסורגים של עצמה.

המשכתי ונמשכתי בעל כרחי. כנגד כל הגיון ונגד כל הסיכויים. מול כל ניסיון הימלטות פילחה זעקה אילמת את כל אישיותי. זעקת תחנונים על הזדמנות חיים בלתי חוזרת ההולכת ונעלמת. ייסורי המשך הדרך נכרכו יחד שלובי זרוע עם תחושות הפחד מההחמצה. 

כנגד כל הסיבות הטובות שהיו לי לברוח (והיו, תאמינו לי...) היו את כל הסיבות להישאר.

אז נשארתי... ואני מקווה להמשיך ולהישאר.

אור על ראשו

ועוד כ' הח"ח (נדחי ישראל פכ"ג) בשם הספרים הקדושים, "מי שמתגבר על יצרו בדבר ערוה זוכה ומאיר אור גדול על ראשו מן השמים, ובדורות הראשונים היו רואים זה בעיניהם, וכך איתא בסנהדרין (דף לא:) באחד שנתגבר על יצרו וכשהיה יוצא לשוק היו רואים שאור דלוק על ראשו מן השמים".