צרות של עשירים

יהודי מיליונר ניגש לכותל המערבי להעתיר בתפלה אודות עסקיו הקורסים 'ריבנו של עולם, אני חייב בדחיפות 200 אלף דולר'.. תוך כדי תפלתו מגיע יהודי נוסף, נעמד על יד הגביר ופותח גם הוא בתפלה: 'ריבנו של עולם, אני חייב בדחיפות 200 שקלים לכבוד שבת'... הגביר שומע את הדלפון שולף 200 שקל מכיסו, מגיש ליהודי בחפזה ואומר: 'קח ולך, העיקר שלא תהרוס את השוק'...

לעשות טוב, להרגיש טוב

הדרך בה אנו מתייחסים לאחרים חושפת בדרך כלל את המצב שלנו. כשאנו שלווים, אנו מתייחסים לאחרים בכבוד ואהדה. כשאנו לא מאוזנים, אנו מגיבים בחוסר-סבלנות וקוצר-רוח. כשאנו עורכים חשבון-נפש בסדירות, נבחין בדפוס: אנו מתייחסים בצורה רעה לאחרים, כשאנו מרגישים רע ביחס לעצמנו. הדבר שאולי לא יתגלה בחשבון נפש הוא הצד השני של המטבע: כשאנו מתייחסים טוב אל אחרים, אנו מרגישים טוב ביחס לעצמנו. כשאנו מוסיפים אמת חיובית זו לצדדים השליליים שאנו מגלים על עצמנו בחשבון-הנפש, אנו מתחילים לנהוג בצורה שונה. כשאנו מרגישים רע, אנו יכולים לעצור, להתפלל, ולבקש הדרכה וכוח. אזי נקבל החלטה להתייחס אל האנשים סביבנו באהדה, באדיבות, ובאותה אכפתיות שהיינו רוצים שאחרים יגלו כלפינו. ההחלטה להתנהג בחביבות יכולה לשמור ולטפח את האושר ואת שלוות-הנפש שכולנו מבקשים. השמחה שאנו נשרה על אחרים, תרומם את רוחם של הסובבים אותנו ובתמורה נביא להטבה במצב הרוחני שלנו.

גם בימים עמוסים - ההחלמה במקום הראשון

לכולנו יש ימים עמוסים יותר ועמוסים פחות, ונראה שבחברה בעולם המערבי גורם לנו להיות יותר ויותר עמוסים. יש כל כך הרבה דברים שהיינו רוצים לעשות ולהספיק, והכל נראה נגיש וקל ואפשרי, אבל בסוף אנחנו פשוט נכנסים לתוך מרדף אין סופי אחרי הזנב של עצמנו. יש ימים שכבר כאשר אני קם בבוקר, אני מרגיש שאני מאחר... עוד לא פתחתי עיניים, ואני כבר בלחץ שלא אספיק הכל. 

אני רוצה להספיק את כל הדברים בעבודה, רוצה למצוא זמן איכות להיות עם המשפחה, רוצה להתקדם בכל מיני פרוייקטים או יוזמות שאני מעורב בהם, וכן הלאה וכן הלאה. ובתוך כל הבלאגן הזה יש לי גם החלמה. למי לעזאזל יש זמן לזה ואיפה אפשר לדחוף בתוך כל המירוץ הזה גם זמן לקבוצות, חברים, ספונסר ועבודת הצעדים?

ואולי בכל זאת זה בסך הכל שאלה של השקפה וסדר עדיפויות. הרי בזמן המחלה היה לי תמיד זמן להשתמש בתאווה, וימים עמוסים לא היו תירוץ מספיק טוב כדי להפסיק, אז איך עכשיו זה פתאום נראה שאני באמת לא יכול למצוא את הזמן עבור הצד השני של אותו המטבע - ההחלמה?

למעשה זה נראה בדיוק כמו הבדיחה הידועה על זה שמחפש חניה בתל אביב ומבטיח לאלוקים סכום הגון אם רק יסדר לו מקום פנוי. ברגע שהוא מסיים את ההבטחה שלו, רכב לידו יוצא ומפנה לו מקום לחנות, ואז הוא פונה לאלוקים ואומר "שכח מה שדיברנו. הסתדרתי לבד". הרי בזכות ההחלמה יש לי את האפשרות בכלל לכל הדברים האלו, אבל כעת אני שוכח איך קיבלתי את המתנות האלו ואומר שבעצם הסתדרתי לבד ואין לי זמן להמשיך להשקיע במקור של.

אקח כדוגמא את הזמן המשפחתי. הרי בזמן השימוש הייתי נוכח-נפקד, כאשר גם בזמן שהייתי נמצא שם פיזית, לא הייתי באמת נמצא איתם, והנה בזכות ההחלמה אני כעת יכול להיות נוכח ולהינות מהאישה והילדים באמת. אז במקום להבין שרק אם אמשיך להשקיע בהחלמה אוכל להמשיך להרוויח את הזמן איכות איתם, אני טוען שאין לי זמן להחלמה כי אני רוצה להיות עם המשפחה, ולא שם לב שאני בעצם כורת את הענף שעליו אני יושב, כי אם לא אמשיך להשקיע בהחלמה - לא יהיה לי בסוף לא החלמה ולא זמן איכות עם המשפחה. 

בתחילת דרכי התלוננתי לספונסר שלי על כך שאני עסוק ואין לי זמן להחלמה. בתגובה הוא סיפר לי שדוקא בימים עמוסים - הוא משקיע יותר בהחלמה. זה נשמע כמו היגיון הפוך, אבל האמת היא שזה דוקא מאוד הגיוני. דוקא כאשר היום עמוס ואני עומד בפני יותר אתגרים, אני צריך להשקיע יותר בפעולות שיתנו לי את האפשרות להמשיך להיות בהחלמה, כדי שאוכל להתמודד עם האתגרים בהצלחה. ההשקעה בהחלמה היא ההשקעה הרווחית ביותר, וכל דקה שאני משקיע בה - מחזירה את עצמה בכפל כפליים בכך שאני יותר ממוקד, עובד טוב יותר, פחות מבזבז זמן, ומצליח הרבה יותר. 

לכן, בשורה התחתונה, גם בימים עמוסים, אני צריך לשים את ההחלמה במקום הראשון.

אם רק הייתי יודעת

יש לי טעם אהוב ומיוחד בכל פעם שאני משחזר את היום הראשון בו התוודעתי לכל מה שקורה כאן. לא

"הו אהבה גדולה שלי, כמה מלא החדר. וכשפניך מאירות אז לראשי יש כתר". (אתי אנקרי / "אהבה גדולה")

רגע הגילוי שבעלי מכור. האדמה רעדה מתחת לרגלי. תחושת נבגדות, זרות, כעס, עליו ועל כל העולם ששותק.

אבא שבשמים, למה זה מגיע לי? מה חטאתי? מה פשעתי? למה לא מגיע לי בעל טוב שאני לו האחת והיחידה?

והשקרים, והאמון שנשבר, התמימות שנעלמה. נדמה כאילו שום דבר לא ישוב להיות כשהיה. לא אקבל בחזרה את שנלקח ממני.

והיום, אנו עמוק בתוך ההחלמה. אני מביטה לאחור על אותו הרגע. כמה קטנה וחלשה הרגשתי. אתה וכל העולם גדולים עלי.

אם רק הייתי יודעת כמה אור מחכה לי. אם רק הייתי יודעת שכל הכאב שהציף אותי טומן אושר גדול שיגיע. שזהו כאב אמיתי שקורע אותי ואותנו לגזרים, אך זהו כאב של צירי לידה ואני ובעלי עומדים להוילד מחדש. אחרים, גדולים עם שורשים עמוקים של חיים כנים.

אם רק הייתי מאמינה יותר בי ובו שיש לנו את מלא הכוח להתמודד ולגדול.

אם רק הייתי יודעת שבאמת שום דבר לא היה שב להיות כשהיה, כי גדלנו, התרחבנו, נפתחנו, התעמקנו, ומה שהיה לפני כבר לא רלונטי לנו עכשיו.

אם רק הייתי יודעת שאני תמיד אשאר האחת והיחידה לבעלי, ושבתהליך ההחלמה אני אגלה את האהבה הגדולה שלא ידעתי לאיזה עצמה ועומק היא יכולה להגיע, אהבה עם שורשים עמוקים שמביטה פנימה מעבר לתאוות שיקריות וחולפות.

אם רק הייתי יודעת כמה אושר אני אתמלא מלראות את בעלי מתמודד, מחלים, נופל וקם, כנה, ושב אלי בפנים חדשות ומאירות.

אם רק הייתי יודעת את כל זה, עדיין הייתי כואבת, כועסת, ונבגדת. ובנוסף, הייתי גם מלאת אמונה.

וכעת, אני שומעת שוב את השיר אותו שמעתי אז שהיה בשבילי תפילה, והיום הפך להודיה:

"הו אהבה גדולה שלי, כמה מלא החדר. וכשפניך מאירות אז לראשי יש כתר".

אור על ראשו

ועוד כ' הח"ח (נדחי ישראל פכ"ג) בשם הספרים הקדושים, "מי שמתגבר על יצרו בדבר ערוה זוכה ומאיר אור גדול על ראשו מן השמים, ובדורות הראשונים היו רואים זה בעיניהם, וכך איתא בסנהדרין (דף לא:) באחד שנתגבר על יצרו וכשהיה יוצא לשוק היו רואים שאור דלוק על ראשו מן השמים".