כסף נאמן

כסף הוא הדבר הכי לא נאמן שאני מכיר, כל פעם שאנחנו יוצאים ביחד אני חוזר לבד…

חופש

ההחלמה נתנה לי חופש. אקבל את היום עם תקווה, אסיר-תודה על כך שהיום הכל אפשרי.

איפה אלוקים כשצריך אותו?

בימים שבשגרה, אני מעדיף שלא להיתקל במכונית משטרה סתם ככה. אני הרי נוסע ומדבר בפלאפון, לא תמיד שומר על המהירות המותרת וכן הלאה, אז אני מעדיף לראות כמה שפחות שוטרים ברחוב ובפרט באזור הבית והעבודה שלי. אבל זה משתנה כאשר אני צריך את השוטר. כאשר מגיע מצב חירום ועוברת דקה מאז שהתקשרתי למוקד חירום והמשטרה עדיין לא הגיעה, אני די כועס ומתעצבן ומשחרר קיטור. "איך יכול להיות שהם לא כאן עדיין", "כמה זמן לוקח לשוטרים האלו להגיע", וכן הלאה.

ואני עושה את אותו דבר עם הקב"ה. ביום יום אני מעדיף שהוא לא יתערב לי בחיים עד כמה שאפשר. לא אכפת לי כמובן לקיים מצוות, אבל את הקב"ה אני מעדיף להשאיר מחוץ לתמונה. לעומת זאת כאשר אני פתאום במצב חירום, אז אני נזכר בו ומתחיל להתקשר בלי הפסקה למוקד חירום, וגם מתרגז אם לא עונים לי מיד. כאשר קרוב משפחה חולה ל"ע, פתאום אני נזכר בה' ומדבר איתו באמת ומתוך הלב, בוכה לו, מתחנן אליו ובטוח שהוא היחיד שיכול לעזור. ביום כיפור אני פונה אל ה' מעומק ליבי ומבקש מחילה וכמובן מתחנן שיקח ממני את התאווה הזאת ואת כל הרוע. אבל הוא לא תמיד עונה ואני מתרגז ולא מבין למה.

אז הגיע הזמן להבין שאם אני רוצה שה' יענה לי, הוא צריך להיות קרוב. כי אם הוא רחוק - לוקח זמן עד ששומעים. וה' כמובן לא רחוק אף פעם בגלל שהוא החליט להתרחק, אלא בגלל שאני זה שהתרחקתי ממנו. כן, אני יודע, כולנו דתיים ומתפללים שלוש פעמים ביום, אז בטח שאנחנו נורא קרובים אליו. יכול להיות. אבל אני לא מרגיש שהתקרבתי לה' כאשר התפללתי אם זה לא שינה שום דבר בדרך שבה אני מתנהג בחיים עצמם. כדי לבדוק האם אני מחובר אליו, אני יכול להשוות את התפילה היומיומית שלי אל הדרך בה אני פונה אליו בעת צרה. זה די מזכיר את המשטרה. כשאני בעת צרה, אני ממש מדבר אל ה', חושב עליו וחי איתו. אבל ביום יום - זה לא בדיוק המצב.

הנה רק לפני כמה ימים היה לי קצת בלאגן כספי, ובדיוק גם איזה קטע לא ממש נחמד בעבודה ובקיצור הכל הולך בכיוון לא טוב. ואיך הגבתי? רע מאוד. הייתי צריך לפנות לה' ולהגיד לו: אתה מנהל את העולם, אני ינסה לעשות את מה שאני יכול, אבל את התוצאה אני משאיר לך. במקום זה כעסתי ונפגעתי ופחדתי ובקיצור כל הדברים שמראים שאני משוכנע שאני בכלל אלוקים, ולכן כאשר משהו לא הולך בדרך שלי - זה מוציא אותי מדעתי. אז כשאלוקים רואה שאני משחק אותה אלוקים, נראה לי שזה די משעשע אותו, והוא אומר: אוקיי, אין בעיה, אתה יכול להמשיך. והוא ככה בחצי חיוך רואה איך אני ממשיך להתנגש בקיר פעם אחרי פעם ועדיין לא מבין שאני נהג גרוע.

ולכן אם אני בצעד שלוש ואני אומר ש"הגעתי להחלטה למסור את חיי להשגחת הקב"ה", הכוונה היא לא שאני צריך לבכות ביום כיפור, אלא שכאשר הילד לא רוצה ללכת לישון - אני לא אתרגז. 

אלוקים נמצא בפרטים הקטנים.

הפרדה בין התמכרות לבעיה דתית

נתחיל מהסוף: לדעתי האישית (ומי שחושב שאני טועה זכותו המלאה לטעון כך), בהתמכרות שלי לא היה שום אלמנט שקשור לדת. לא התמכרתי בגלל שלא האמנתי בקב"ה, לא היה לזה שום קשר לעבירות שרציתי או לא רציתי לעבור, ולכן גם שום "תשובה" שעשיתי לא עזרה לי לצאת מההתמכרות. למדתי את הלכות תשובה ברמב"ם, טבלתי במקווה, צמתי ועשיתי כל מה שהדת יכולה להציע לי, אבל זה לא עזר. לא ח"ו בגלל שאין ביהדות תשובות לבעיות שלי, אלא בגלל חסרון בי (אשתדל להרחיב בנושא בעז"ה בהמשך) .

ומכיון שההתמכרות לא היתה קשורה לדת וההחלמה לא היתה קשורה לדת, מה ענין דתיות כעת בפוסט הזה? מסתבר שלמחלה שלי יש גרורות שפוגעות בדברים נוספים, וכאשר עושים ניתוח צריך לטפל לא רק בשורש המחלה אלא לשים לב גם לגרורות .

מה שקרה לי (אצל אחרים היה בדיוק הפוך, אשריהם ואשרי חלקם), זה שהרגשתי צבוע ושקרן. לא הבנתי על מי אני עובד בדיוק אם במשך היום אני בחור טוב, לומד תורה ומקיים מצוות, ובלילה אני עובר על עבירה חמורה כזאת בשאט נפש במזיד. והיצר ידע טוב טוב לנצל את הרגעים המבאסים של אחרי הנפילה להוכיח לי שאני סתם דפוק, סתם עובד על כל העולם. והוא עשה את העבודה כל כך טוב, שכאשר עשיתי תשובה והיתה לי תקופת נקיות, הוא ניצל גם את זה נגדי! כאשר נפלתי בסוף, הוא הראה לי כמה הכל שטויות. כל שנה שעברה, יום כיפור הפך קצת פחות "אמיתי". כבר הכרתי את הסרט הזה: אני יעשה תשובה, יתפלל, יבכה, ואז ייצא הצום ועולם כמנהגו נוהג, וזה רק שאלה של זמן עד שאני שוב בבוץ. אז מה הקטע? למה סתם לבכות ולבלבל את הראש ?

וככה לאט לאט מילד טוב וחרוץ, קצת חוצפן אבל משקיען ומוצלח, הפכתי לאיש שהקשר שלו עם הדת מתבטא פחות או יותר במעשים טכניים, בלי לב ובלי נשמה. עוד שנה חולפת ועוד שנה חולפת והמצב לא נהיה יותר טוב. אני לא רואה שיש משמעות אמיתית לתפילה מכל הלב אם בראש כבר שולטות המחשבות על הבגידה הבאה באשתי, בילדים, באלוקים ובעיקר בעצמי. והתוצאה דרדור רציני מאוד בדת .

ואז מה קרה עם תחילת המסע לשפיות? גיליתי את הקב"ה באמת. מסרתי לו את החיים שלי והתחלתי לבטוח בו ולדבר איתו. ואז כאשר התחילו להתגנב לליבי רגשות ומחשבות של נקיות ומחשבה אמיתית על הזולת, כאשר הפסקתי להיות אנוכי ומרוכז בעצמי עד כדי טירוף, הרגשתי נפלא להתפלל. ברשותכם לא אכתוב יותר מידי על "ההצלחות", כיון שיש לנו מאזין נוסף על הקו, קוראים לו היצר, ואני מעדיף לא להתגרות בו. למדתי על בשרי את הכח שלו, ולא בא לי שוב מלחמה איתו. אבל אני מקווה שהרעיון מובן. כשאני משתדל לחיות חיים רוחניים, ברור שיותר קל לי להיות שלם עם עצמי, עם מעשיי ועם המצוות שאני מקיים .

אז נכון, לא הגעתי לשפיות בגלל הדת, אבל ההתחזקות שלי בדת היא רווח נקי מהשפיות .

סתכלוות בתפילין

- ובבן יהוידע (שבת קי"ח) כתב דהנה ידוע שיש בתפילין של ראש שני שיני"ן... ואם האדם יסתכל בהם קודם הנחת תפילין יגיע לו הארה גדולה בזו, וזו ההארה שתגיע לו מן ההסתכלות הנזכר תהיה לו לעזר בענין היסח הדעת וכו'.