מחירי מכוניות

פיאט קטנה נעצרת באופן פתאומי. הפורשה שאחריה נתקעת בה והרולס רויס שאחריה נתקע בפורשה.

יוצא הנהג של הרולס רויס, מביט בנזק ואומר, “לעזאזל, הלך לי הפגוש. זה יעלה לי משכורת של יום עבודה.”

מביט בעל הפורשה בנזק שנגרם לו וצועק, “הלך לי כל הפרונט! זה יעלה לי מחיר של שבוע עבודה.”

יוצא בעל הפיאט וזועק, “מה עשיתם, הלכה כל המכונית שלי! אני אצטרך לעבוד שנה שלמה כדי לקנות אחרת!”

אומר בעל הרולס רויס לבעל הפורשה, “איך אנשים מרשים לעצמם להחזיק מכוניות יקרות כאלה?”

גמישות

אלוקים, עזור לי להתכופף ברוח של החיים ולהתפעל ממשביה. שחרר אותי מהנוקשות שלי.

חוסר אונים לכל החיים

אני יכול לאהוב את זה או לשנוא את זה, אבל זאת העובדה, ולכן זה לא ממש משנה עד כמה אני מחבב אותה או שונא אותה. והעובדה היא שאני חסר אונים מול התאווה, ושהחוסר אונים הזה ילווה אותי כל החיים עד שאסיים את המסע כאן במאוזן כשאני מריח את הפרחים מהשורש שלהם.

מה זה אומר להיות חסר אונים ומה הכוונה שזה לכל החיים? החלק השני יותר פשוט אבל יותר קשה לקבל, אז אנסה להתמקד בו, ואילו את החלק של החוסר אונים אשאיר לפעם אחרת.

תקופה קצרה אחרי שהגעתי להחלמה, קיבלתי ספונסר חדש שהיה נקי באותה תקופה כמעט שש שנים, מה שעבורי היה נחשב כמו מדע בדיוני לחלוטין, משהו מסוג הדברים שנמצאים באותה שורה ביחד עם אליהו הנביא שעלה בגופו לשמים או האתון של בלעם שהחליט לדבר. במילים אחרות - לומר שאדם מכור יכול להיות נקי שש שנים זה על גבול הבלתי אפשרי. אבל הנה אני מדבר עם אדם שהיה במצב שלי או גרוע ממני, והוא נקי לחלוטין. לא פורנו, לא אוננות, לא חצי ולא בערך. נקי אמיתי, או כפי שהוא נקרא בלשון התכנית - מפוכח.

ואז הגיע ההלם. פתאום הוא משתף אותי בכך שבעת שעלה במדרגות וירדה מולו אחת השכנות, התאווה דפקה בדלת והוא רצה מאוד מאוד לשטוף את העיניים. מה? איך זה יתכן שאחרי שש שנים של נקיון הוא עדיין מתמודד עם הרצון להשתמש בתאווה? האם לא מגיע שלב בו לא רוצים יותר את זה?

אז זהו, שלא. הרצון נשאר אותו דבר, גם אם האובססיה נחלשת ולפעמים אפילו נותנת תקופות של הפוגה כמעט מוחלטת. ישנם מחקרים שונים לגבי השאלה האם מוח של מכור חוזר לקדמותו לאחר שהוא מפסיק לתקופה ארוכה את השימוש או לא, אבל עם כל הכבוד למחקרים שנעשו על קופים, אני יודע על עצמי (בלי לעשות סריקת מוח) ששום דבר אצלי לא השתנה. אני עדיין רוצה תאווה בדיוק כפי שרציתי כאשר הגעתי להחלמה לפני כמעט ארבע שנים, ואני עדיין מוכן להרוס כל דבר שיש לי בחיים עבור הפנטזיה ש"הפעם זה יהיה שונה".

ככה אני וככה אשאר כל חיי, ולא משנה כמה שנים נקיות ומפוכחות אלוקים יתן לי במתנה. מה כן משתנה? אוהו, הרבה מאוד. משתנה העובדה שאני יכול לפעול אחרת, למרות שהרצון נותר אותו דבר. לפני שהגעתי להחלמה לא יכולתי להפסיק ולא משנה כמה ניסיתי. בהחלמה קיבלתי כלים להתמודד עם הרצון הזה, כלים שאם אני משתמש בהם - אלוקים שומר אותי נקי. הכלים האלה לא עוקרים מתוכי את הרצון, אבל באמצעותם הרצון לא הופך לפעולה.

ואם להשתמש במילים אחרות אז הלב ממשיך לרצות וכך ימשיך כל החיים, אבל אני לא חייב לתת לרצון לעלות ולהגיע למחשבה או למעשה.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

התפילות בימים הנוראים

האמת היא שתכננתי לכתוב פוסט תחת הכותרת "מדוע ה' לא ענה לתפילותיי", וכבר היה לי בראש את כל הפוסט בו אני מסביר למה התפילות והבכיות שלי כל שנה בימים הנוראים לא הועילו ולא התקבלו, אבל אז היה לי את מה שהספונסר שלי מכנה "רגע מואר", והבנתי שאני פשוט מסתכל בכיוון הלא נכון. במקום לשאול מדוע ה' לא ענה לתפילותיי עם הסתכלות על עשרים שנים של מחלה, אני צריך להסתכל על כך שה' ענה גם ענה לתפילותיי ובחסדו הגדול - לגמרי לא מובן מאליו - אני נקי 263 ימים, פלא עצום שיכול להתרחש רק בגלל שה' שמע את תפילותיי, אסף את דמעותיי והחליט לומר לצרותיי די.

וזה לא מובן מאליו בכלל העובדה שאני כאן עם החברים הנפלאים והיקרים של שמור עיניך ושל SA, כי אם אני מסתכל על ההיסטוריה המפוארת שלי, הייתי אמור להיות עכשיו בקרקעית אחרת, נמוכה אף יותר מהקרקעית בה הייתי בחודש אלול בשנה שעברה. אז העובדה שאני נקי ונמצא בתכנית זה לא איזה משהו ברור, וזה בטח לא בגלל שאני חכם ומוצלח, אלא בגלל חסד אלוקים שהחליט לעשות עבורי את העבודה שאותה לא יכולתי לעשות בעצמי. הרי כמוני ישנם אלפים רבים של יהודים יקרים הסובלים מההתמכרות, אבל רק מעטים יחסית זכו למתנת השפיות והנקיות, ובחסד אלוקים - זכיתי להיות אחד מהם.

לאחרונה היו כאן דיונים עמוקים למה כל כך הרבה מכורים נחשפים לעובדה שיש דרך החוצה ורק מעט כל כך בפועל צועדים בדרך וכל ההסברים כולם נכונים ויפים אבל בשורה התחתונה - אין לזה שום הסבר מלבד שכך החליט אלוקים. אני לא עוסק בחשבונות שמים ולא יודע למה דווקא אני התמכרתי לתאווה ובאותה מידה בדיוק אני גם לא עוסק בחשבונות שמים ולא יודע למה זכיתי במתנת השפיות. אינני מנסה להבין את המחלה ואינני מנסה להבין את ההחלמה. את שניהם אני מנסה לקבל כרצון האלוקים המוחלט ויודע ש"שום דבר, לחלוטין שום דבר, לא מתרחש בעולמו של אלוקים בטעות", או בשפה אחרת: הכל בהשגחה פרטית שהקב"ה מחליט בעצמו כל דבר בעולמו, והוא זה שהחליט שאהיה מכור ואסבול כל כך הרבה שנים, והוא זה שהחליט שאזכה בהחלמה עם כל המתנות הנפלאות שמגיעות ביחד איתה. זה לא בגלל ש"ידעתי להכנע", וגם לא בגלל ש"סבלתי מספיק", למרות שכמובן סבלתי מספיק וגם נכנעתי, אבל למה זכיתי להכנע ומי החליט שסף הסבל שלי יהיה דווקא בנקודה זו ולא הרבה יותר נמוך מכך? זה כבר החלק של אבא היקר שדואג לי ומלווה אותי.

וכשאני חושב על התפילות של הימים הנוראים בשנים האחרונות בהן התחננתי לה' שיציל אותי מידי עצמי (בלי לדעת שזה התמכרות כמובן), אז ברור לחלוטין שהקב"ה הקשיב וגם נענה לבקשתי. אני לא יודע למה הוא החליט שזה יקרה דווקא בתאריך המדוייק בו זה התרחש, אבל ברור שתפילותיי נענו. וכשאני מסתכל עם מבט לעתיד אני יודע שבימים הנוראים תשע"ג אבקש ואתפלל שוב על אותם דברים שהתפללתי כל השנים, ולמרות ההבדל העצום בגישה (כיון שכעת אני יודע שאני חולה ולא חוטא), התפילה תהיה אותה תפילה ויהיה כמובן מי שישמע את תפילתי ובודאי גם ייענה לה.

הסתכלות בתפילין

- ובבן יהוידע (שבת קי"ח) כתב דהנה ידוע שיש בתפילין של ראש שני שיני"ן... ואם האדם יסתכל בהם קודם הנחת תפילין יגיע לו הארה גדולה בזו, וזו ההארה שתגיע לו מן ההסתכלות הנזכר תהיה לו לעזר בענין היסח הדעת וכו'.