ההתמכרות זה אני
כל החיים אני בורח. אני מדמיין ש'היצר הרע' הוא מן מלאך רע כזה שתוקף לי את האישיות ומפיל אותה בפח. הוא מלך זקן וכסיל, הוא 'השטן' הוא 'מלאך המוות' זהו הוא, שגורם לי לחטוא. אני מסתכל שעות על פורנו מכיוון שנכנס בי שד, אני מצליח בגאונות מרשימה לפצח את הקישור שK9 לא חסם מכיוון שהוא מוסתר בכל מיני פינות נידחות של האינטרנט בגלל שהשטן השתלט אלי, וכך אני מנסה לדחוף הכל הצידה - לשמור על השפיות, על כך שבעצם אני בן אדם טוב, אברך בישיבה, נשוי, לומד תורה, מתקדם במעלות היראה והאהבה, מתפלל, ובאופן כללי אין בי שום בעיות. והזמן עובר. אלוהים יודע כמה שהזמן עובר, ופתאום מגיע ערב יום כיפור, ואני מסתכל על ווידוי שכתבתי לפני 13 שנה, ורואה בו את אותם החטאים - אותם הנפילות. ואז אני שואל את עצמי, אבל איך זה קרה? אלוהים, אני כל כך התקדמתי, כל כך השתפרתי, ובכל זאת, מדי שבוע-שבועיים, כשאני בבית, אני קורא את אותם הספרים, נכנס לאותם האתרים, מה - זה חסר משמעות? זה לא משפיע עלי, כל הלימוד שלי? אין לכל השנים שעברו שום ערך?
וכך עוברת עוד שנה, ואני כבר בן 25, מתמודד באותה התמודדות. מנסה לשכוח, בינתיים מתקדם בתחומים אחרים. מנגן, עובד, לומד, ועדיין, לעזאזל, עדיין תקוע באותה הבעיה.
ואז אני נכנס לפורום של GYE ופוגש חבר שטוען שאפשר להירפא, שביום כיפור הבא אני אסתכל על הדף של הווידוי האישי שאני כותב מדי שנה, ולא יופיע עליו 'פורנוגרפיה'. ואני אומר לכם בכל הכנות, אני מתקשה להאמין לו. כל כך הרבה שנים, אני מתמודד, כל כך הרבה שנים אני מתקדם ולמרות כל ההתקדמות שום דבר לא עוזר, זה פשוט שגורלי חתום. החיים שלי הם כאלה, התקדמות בכאילו והתרסקות באמת מדי שבועיים בבית, או כשאשתי לא נמצאת ואני מצליח איכשהו לדלות קישור הזוי מהחסימה המקסימלית שכפיתי על הK9 שלי.
ואז, חברים, אז החבר החדש שלי אומר לי משהו שהשתדלתי להכחיש את קיומו: הוא מצביע עלי ואומר לי 'זה אתה, אתה רוצה את התאווה'. ואני מתגונן, 'אני' רוצה ליפול? מה פתאום אין דבר שאני שונא בעצמי יותר מאשר את איך שאני נראה ואת הפרצופים שאני עושה ואת האש השורפת הזו בזמן שאוחזת בי התאווה, אתה רוצה להגיד לי שזה אני? ולאט לאט אני מפנים את זה, הוא צודק. אני רוצה את התאווה. יש לי איזה צורך פנימי, עמוק, שמעולם לא בא על סיפוקו, יש לי איזה כאב צורב שמעולם לא העזתי לעמוד מולו בכנות ולומר בפה מלא: זה אני. בדיוק להפך - כל חיי ניסיתי להתחמק, מכיוון שאם בהתחלה הכאב היה משהו מוגדר אי שם בראשית ההתבגרות שלי, כיום הוא כבר מעלה מוגלה של 13 שנה של חיים כפולים ושל שנאה ותיעוב עצמי, של כעס על עצמי ועל הטימטום והטפשות ושאר הקללות שאתם יכולים להעלות על דעתכם.
ואז הוא אומר לי, בחיבוק ווירטואלי, חברי היקר, תפסיק לברוח מעצמך. באמת, אתה אדם טוב, יש לך נשמה, רק שמשהו הסתבך בדרך. משהו גרם למוח שלך להתברג באופן עקום, וכך כל פעם שאתה רוצה 'לברוח' או שאתה רוצה להרגיש משמעותי, אתה בורח אל התאווה הסוחפת הזו.
אבל תדע לך, זה אתה, תבין, אתה רוצה את זה. יש משהו בחיים שלך שמרוויח מזה, זה לא 'שטן' שכל מטרתו היא רק להכשיל ולשקר אותך. זה לא 'יצר הרע' שרוצה 'רק רע כל היום', יש לך איזו שאיפה פנימית אמיתית לחיים רוחניים, לתקשורת עם אלוקים, אלא שסיבכת אותה עמוק בתוך המערכת הזו של ההתמכרות. כשאני מתבונן בתובנה הזו (גם עכשיו), יורדות לי דמעות מהעיניים. 13 שנים אני מחפש את אלוקים ומוצא פורנוגרפיה.
13 שנים אני עסוק בלטייח את הפורנוגרפיה בלא לשים לב שבכך אני מאבד גם את אלוקים.
ב64 הימים הנקיים שלי, שהתחילו כשבוע לאחר שהתחלתי להיות פעיל בפורום ובקבוצה הטלפונית, אני הולך ומפנים שהדבר האחרון שאני רוצה בחיים שלי, זה לברוח. אני לא יכול לברוח מעצמי. זו בדיוק הבעיה של ההתמכרות, זו בדיוק הבעיה שמי שלא מכור לא יכול להבין אותה.
אין לי ברירה, אני חייב ללכת בדרך הקשה, להגיע אל אלוקים באמת, בלי שום תיווך, אחרת גם השנה יהיה כתוב בדף הווידוי שלי 'פורנוגרפיה', ומי יודע, אולי אפילו דברים גרועים יותר.
אתם מבינים, חברים, זה לא עניין תיאורטי, זה החיים שלי, והפעם סוף סוף אני לוקח עליהם אחריות ומקבל את העובדה שזה אני ולא אף אחד אחר שרוצה את הטירוף ההתמכרותי.
