לברית הבט ואל תפן ליצר
אשת מכור כותבת על השאלה: איך מתמודדים עם הקנאה?
את השאלה שאלתי לפני חצי שנה כאשר הגילוי על ההתמכרות של בעלי נפלה עלי כרעם ביום בהיר, וגיששתי באפלה מענה למצוקותיי.
והיום, תודה לד' יתברך, אני מביטה לאחור על התהליך שעברנו, וחוזרת שוב לנושא הקנאה, ואני עדיין חשה את הכאב הפשוט והטבעי מכך שבעלי נהנה ממראות של נשים אחרות.
אני עדיין חשה נבגדת וכאובה ומכבדת ובקבלת באהבה כאב זה, ומרשה לעצמי לכאוב גם בנוכחות בעלי.
ובעקבות תהליך ההחלמה של בעלי אני מפרידה בין המעשה עצמו לבין המניע. המעשה עצמו פוגע, רומס, משפיל ובוגד. המניע לא קשור אלי, הרצון של בעלי לצפות בפורנו נובע ממצוקות לא פתורות שהפורנו זה רק הסימפטום החיצוני.
ההפרדה בין המניע למעשה מאפשרת לי לרקוד בו זמנית בין שני רגשות סותרים ששניהם משמעותיים לתהליך ההחלמה ההדדי שלנו.
אלמלא הכאב שלי בעלי לא היה מתחיל את תהליך ההחלמה, אלמלא הידיעה שבכל לחיצה על כפתור הפורנו הוא משפיל ורומס את כבודי הוא היה עדיין שם עמוק וסביר להניח שכבר מדרדר למחוזות שפלים יותר. למרות שהוא יודע שהנפגע הראשי זה הוא, זה מעולם לא דחף אותו להתחיל תהליך של החלמה.
ובנוסף, המקום שאני מאפשרת לרגשות הקנאה הטבעיים והבריאים שלדעתי כל אישה שמחוברת לעצמה תרגיש כשאהוב ליבה נודד במחוזות זרים, מאפשר לי קבלה עצמית ללא שיפוט וללא מלחמות פנימיות.
ולעומת זאת, הידיעה שהמניע למעשה נובע ממצוקות שלא קשורות אלי מאפשרת לי לאהוב ולקבל אותו כמו שהוא בתהליך ההחלמה בקצב שלו, ולזכור תמיד שלא משנה כמה הוא ייפול בפנים הוא רוצה אותי. אני היא רצונו האמתי ולא אף אחת אחרת.
אני רוקדת בין הגבול הברור שאני משדרת לו שאם הוא לא מוסר את הנפש על ההחלמה אני קמה ועוזבת, לבין הקבלה והאהבה שלי אליו שמביטים כל הזמן פנימה לרצון האמיתי.
ביום הכיפורים אנו מבקשים מאתו יתברך בימים אלו "לברית הבט ואל תפן ליצר", ואני שומעת את אותה הבקשה מבעלי אלי, והיום ברוך ד' אני יכולה להיענות לה.
אני מביטה פנימה לברית שכרת איתי מתחת לחופה שבפנים היא לא הופרה ולעולם לא תופר. וזה לא סותר את תביעתי ממנו לתהליך של תשובה לתיקון מעשיו.
תודה לד' יתברך שזיכה אותי ללמוד מעט ממידותיו.
