מהות הצניעות
הרהורים של אשת מכור
כל חיי רציתי להיות אתרוג. יפה. יקר. מסתכלים עליו ואומרים: ראו מה נאים מעשיו, ראו מה נאים מידותיו.הרהורים של אשת מכור על חינוך לצניעות:
ערב יום כיפור. בעלי חוזר בבוקר מסליחות בעיניים בורקות.
בעלי: "השנה אני מגיע ליום כיפור אחרת".
אני: "ברור, סוף סוף עשית תשובה..."
בעלי: "ממש לא נכון! כל שנה עשית תשובה. גם אם את לא ידעת"
אני: "אבל כל פעם נפלת מחדש, היית במנגנון ההכחשה שהזין את עצמו, השנה עשית תשובה שלמה וכנה!"
בעלי: " נכון, אבל כל זה לא קשור לעמידה שלי מול ד'. מולו תשובתי הייתה כנה. הבעתי חרטה, עשיתי וידוי, קיבלתי לעתיד שלא אשוב לחטוא. זה היה לגמרי כנה מולו, זה שנפלתי שוב זה לא אשמתי."
אני: "אז מה השתנה השנה? למה השנה אתה מגיע ליום כיפור אחרת?"
בעלי: "השנה עשיתי תשובה מולך ומול עצמי. מול ד' שום דבר לא השתנה. השנה הבנתי לראשונה שהבעיה שלי הרבה ממנה היה בתחום של בן אדם לחברו, של ואהבת לרעך כמוך. ושם, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. והשנה התחברתי מחדש לעצמי, התחברתי מחדש אליך, ואני מגיע מחובר מחדש לאבא שבשמים. איזה נפלא להגיע כך ליום כיפור!"
המילים המתוקות של בעלי העלו בי הרהורים חדשים על שמירת הברית.
נזכרתי במילים שכתב אחד המחלימים במייל לחיזוק יומי, שהתמכרות איננה עניין דתי. ונזכרתי שגם הכאב שלי כאשת מכור איננו כאב דתי. לא דומה כאב זה לאכזבה דתית מבן הזוג בשאר המצוות. הכאב הוא כאב אנושי שכל אישה תרגיש בין אם היא דתיה ובין אם היא חילונית.
ואני נזכרת בתקופת נערותי בשיחות הרבות באולפנא על צניעות, ועל המסר שהועבר בן בעל פה ובין באופן סמוי שצניעות היא מדד למחויבות דתית. לבוש צנוע, שמירת נגיעה, הימנעות מסרטים, וכו' ממתגים את רמת דתיותך. ולהיפך, נפילות הן מדד להתדרדרות דתית.
ומה התחדש לי עכשיו? שבאופן ישיר ממש אין קשר בין הדברים.
אם נשווה זאת לחלקים השונים בשולחן ערוך: "אורח חיים", ו"יורה דעה"- כדי לקיים אותם חייבים יראת שמים, אחרת איך אפשר לקיים הלכות שבאמת אין השכל האנושי משיג ללא האמונה שיש שם סודות גדולים. "אבן העזר" ו "חושן משפט"- כדי לקיים אותם לא חייבים יראת שמים. חלקים אלו באים לבנות חברה מוסרית וצודקת, "לתקן עולם במלכות שדי", וצניעות שייכת לרובד זה.
המעבר החד מרווקות לנישואין לבנות דתיות הוא מעבר לא קל. כמדריכת כלות אני עדה לתהליך שכלות נצרכות לעבור בגישה לחיי אישות. מה שעד עכשיו היה חטא בלילה אחד הופך למצווה. ובעיני מה שמחמיר את המעבר זה התפיסות המוטעות ביחס לצניעות עליהם התחנכנו.
צניעות איננה עניין דתי. מטרת הצניעות זה כיסוי שמאפשר גילוי במקום הנכון. חומות שיוצרים אינטימיות. איסורים שתפקידם לשמור שבני הזוג יביטו רק אחד על השני ולא החוצה. מטרת הצניעות זה לבנות חיי זוגיות ואישות תקינים.
כשאני קוראת באתר סיפורים של מכורים בהחלמה יש מוטיב שחוזר כמעט בכולם. התעוררות התאווה בנערות, ותקווה גדולה שהנישואין יצילו אותם. וכמעט בכולם לא רק שהנישואין לא הצילו, המצב רק הלך והתדרדר אחרי הנישואין, והצטרפו להם רגשות אשמה נוספים שלא היו בתקופת הנערות: עכשיו יש להם אישה שהם בוגדים בה.
כי באמת צניעות נאמרה בעיקר לאנשים נשואים (מה גם שרווקות ארוכה זה מושג חדש של החיים המודרנים). כל הסיפורים בגמרא על תנאים ואמוראים שהתמודדו עם היצר כולם היו נשואים. ולכן, ההתמודדות האמתית עם היצר מתחילה כשמתחתנים.
אז בעצם מי שצריך את השיחות על צניעות זה לא המתבגרים, זה המחנכים והמחנכות שצניעות נועדה בעיקר בשבילם כאנשים נשואים.
ומה עם המתבגרים? אולי הגיע הזמן לספר להם באמת למה נועדה צניעות. ואם הם נופלים עכשיו מול ד' הם יכולים לעשות תשובה, אך אם יש דפוס של התמכרות נישואין לא יפתרו להם את הבעיה. הנישואין לא נותנים פתרון לתאווה שבורחים אליה כמענה למצוקות ורגשות מודחקים. חיי אישות זה מפגש אינטימי של שניים באהבה הדדית של נתינה וקבלה ולא של סיפוק צרכים. ומנגד, לנערות, לבוש צנוע הוא כיסוי כדי לאפשר גילוי במקום הנכון עם האיש הנכון ולא סטטוס שקובע את מעמדך הדתי.
וזו התפיסה העמוקה של שמירת הברית, בניגוד למה שרגילים נערים לחשוב ששמירת הברית זה בעיקר איסור שז"ל, מבט זה מביא אותנו לתפיסה עמוקה למושג שמירת הברית: שבני הזוג שומרים את הברית אחד לשני . וזה נכון גם לנשים וגם לגברים, ונכון לכל מי שמבקש לבנות אינטימיות אמתית ובריאה, בין דתי ובין חילוני. "לתקן עולם במלכות שדי"
