הדרת נשים

בוקר אחד מפתיע המפקח על הבנקים סניף בנק בירושלים.

בהיכנסו לסניף הוא נדהם לראות שיש תור אחד שבו עומדים רק גברים ותור נפרד שבו רק נשים.

“מה זה צריך להיות?!”, התפרץ המפקח על מנהל הסניף, “מה אנחנו חיים במדינת עולם שלישי שאתם מפרידים בין הגברים לנשים?”

“אם תסתכל טוב”, ניסה המנהל להרגיע, “אתה תראה שעשינו תור אחד להפקדות ותור נפרד למשיכות…”

תלויים באלוקים

כמכורים מחלימים, אנו מגלים שאנו עדיין תלויים, אבל התלות שלנו שונה. אנו כבר לא תלויים בדברים סביבנו, אלא באלוקים אוהב ובכוח הפנימי שאנו מקבלים הודות לקשר שלנו אתו.

הגעתי להאמין

"ארבעמינים במחיר הקרן, הכמות מוגבלת וכל הקודם זוכה". כך זעק לו הרמקול ואני קניתי. לא ארבעה מינים, אלא את הזעקות שלו. האמנתי לרמקול. ארזתי את עצמי בתוך הגרביים והנעליים שהורדתי לאחר שיום העבודה המתיש הסתיים לו והלכתי לרכוש ארבעה מינים במחיר קרן. וואלה, אמרתי לי בשקט בלי שאפחד ישמע, באמת החלמת. הפעם אתה מקדים לקנות, ועל הדרך תקטוף גם כמה מלאכים ליום הדין. בכדי שנשמור על כנות אודה שביני לביני ברור לי שלא רק עניני החלמה ויום הדין דיברו אלי, "הקרן" והכמות המוגבלת היוו חלק לא מבוטל בהחלטתי ללכת על רכישה מוקדמת. 

שקט מחשיד קידם את פני כשנכנסתי למתחם זעקותיו של הרמקול. לא מיניה ולא מקצתיה, זאת אומרת כן, הכמות היתה באמת מוגבלת, ולא רק היא אלא גם הקונים (שלושה, איתי!), אבל איפה הזעקות ואיפה "הקרן". ועוד אין לפתוח. זה הרי א א א. גם לא את הכשר לברכה, בשביל מה, הרי זה רק כשר לברכה. עשיתי סיבוב קצר בחדרון ויצאתי מחוייך. לא לאידו של המוכר המסכן (אני מקווה שהוא לפחות כיסה את עלות זעקות הרמקול), דווקא ריחמתי עליו. חייכתי לי בגללי. בואנה, באמת התקדמתי. הפכתי לנאיבי, האמנתי לרמקול...

הגעתי להאמין. וכדי שתבינו עד כמה האירוע הזה חריג מבחינתי אצטרך לתאר לכם מהיכן אני מגיע. 

כשפגשתי לראשונה במטפל שלי, הוא הסכים לטפל בי והתנה איתי תנאי יחידי שלמעשה היווה "חוזה טיפולי" בינינו, התנאי היה שאהיה כנה איתו. "בלי שקרים". "ואם יתפלק לי", הקשיתי. הרי אני רגיל לשקר בלי למצמץ. "אז תבוא ותגיד שברח לך". בסיידר. הסכמתי. אה, רגע, אהממ, ותסלח לי שאני מסבך לך את העניינים אבל איך תדע אם אני משקר, הרי אני טוב בזה... זה הצחיק אותו, הפעם לא שיקרת.. אתה באמת טוב, גם אני. כן, אני שקרן כמוך, תזכור: "אי אפשר לשקר את השקרנים". אולי תוכל לעבוד עלי בקטנה, אבל אני אתפוס את זה מהר. וזה היה נכון, ראיתי חבר'ה שעבדו עליו והוא הריח אותם מקילומטר. 

כשצעדתי את הצעד השני הבנתי שאמונה במובן הבסיסי ביותר שלה מצריכה לתת אמון. במישהו או במשהו. ולי כרמאי המשוכנע שכולם כמוהו היה מורכב לתת אמון. אז הסבירו לי שזה גם קטע של "להתאמן". כן, עלי להתאמן בלתת אמון באחרים. לא ביום, בתהליך. "הגענו". היה לי שם לא פשוט בכלל. הרי במשך שנים תרגלתי את הדבר הכי הפוך שניתן לעלות על דעת מאמון. הסתתרתי מאחורי ציניות וספקנות שהפכו לסימן ההיכר שלי. השינוי האמיתי הפציע בצעד הרביעי - חשבון נפש החושף את המניעים לפעולות השגויות - הבנתי שאחת הסיבות המרכזיות לחוסר האמון התמידי שלי היא שעבדו עלי בעבר ושאני בסך הכול מפחד לצאת טמבל שיכולים לעבוד עליו עוד פעם. 

הפעם הראשונה שיצאתי פיסטוק בהחלמה, כשעבדו עלי, היתה כשמכור שהייתי ספונסר שלו נפל והמשיך "לדווח" לי שהוא נקי. לי הוא דווקא הרגיש שיכור, אבל האמנתי לו. כשהוא בא אחרי שלושה שבועות וסיפר שהוא בעצם לא נקי האגו שלי חטף זפטה. הנה שוב עובדים עליך. כאב לי. דווקא אז המשפט שנאמר לי בפגישה הראשונה על ידי המטפל (אי אפשר לשקר את השקרנים), הרגיע אותי. פתאום הבנתי שקיבלתי הוכחה שאני כבר לא שקרן. הרי אפשר לשקר אותי.. 

וזה מה שהרגשתי כשיצאתי מהמכירה של ארבעת מינים. במקום לעשות צחוק מהרמקול האמנתי לו. וזה בא לי טבעי. גם לא פחדתי לצאת טמבל... הגעתי להאמין. תודה אבאל'ה שלקחת ממני את הספקנות ונתת לי אמון ואמונה.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

מגדלור באפילה

מיומנה של אשת מכור

"לו הייתי יכולה
לעזור לך שתי ידי הן מושטות אליך.
לו הייתי יכולה
להיות לך
מגדלור באפילה
קרן אור אחת קטנה
בואי"

שיר של הזמרת מיקה קרני, שכותבת אותו אימא לבת מתבגרת הסובלת מהתמכרויות.

את השיר השמיע לי בעלי באמצע תהליך ההחלמה, ואמר לי: כמה אני צריך אותך, את המגדלור שלי.

מוזר, חשבתי לעצמי, עד עכשיו תמיד אני התחננתי בפניו שיאיר לי פנים, שיראה לי את הטוב שבי, שיעזור לי לגשש באפילת החיים.

תמיד הוא היה החזק, היציב, שבכל פעם שאני מפגינה את המקום הפגיע שלי אני נתקלת בזלזול וברתיעה.

עם הדימוי העצמי שלי אני נאבקת שנים. כשהתגלתה ההתמכרות של בעלי באותו רגע זה ממש לא תרם למאבק שלי. רק החליש והגביר את הכוחות השליליים שבתוכי. זוכרת את עצמי צועקת לאבא שבשמים שכנראה טעית בכתובת, ניסיון כזה תעמיד אישה חזקה עם ביטחון עצמי בשמים, ובמחילה זו ממש לא אני.

ועם תהליך ההחלמה אני נחשפת לאט לאט לרגשות הרוחשים אצל בעלי פנימה, רגשות אותן קבר בשך שנים מתחת מכסה עבה של התמכרות: שנאה עצמית, ריקנות, חרדות, ובדידות.

המכסה היה כל כך חזק עד שהאמנתי בכל ליבי לאשליה אותה מכר. הייתי בטוחה שאני נשואה לבעל חזק וגיבור שלעולם לא מתפרק.

ולאט לאט המכסה נפתח, אני מוצאת את עצמי נפתחת ביחד איתו.

כמה חלשה חשבתי שאני, ופתאום אני מוצאת את עצמי משענת מלאת חמלה ואמונה.

כמה הדימוי העצמי שלי היה בקרשים, ופתאום אני מגלה עד כמה אני יקרה לבעלי שמוסר את הנפש למעננו בתהליך ההחלמה.

כמה בדידות הרגשתי במצוקותי, ופתאום אנחנו צועדים ומחלימים ביחד, מחבקים את הילד הפנימי של כל אחד, את הבורות המשותפים.

אני מגיעה למפגשי האס. אנון. שומעת שוב ושוב "אוהבים אותך".

חשה את צער השכינה של כולנו שזקוקות לחיבוק ואהבה.

ואני משלימה עם חסרונותי, עם חסרונותיו, מאפשרת לעצמי לפול ולקום שוב ושוב. כבר לא מצפה מעצמי להיות מושלמת.

אני שלמה עם חוסר שלמותי. אוהבת את עצמי כמו שאני, אוספת קרני אור קטנות שהולכות וגדלות לכדי מגדלור באפילה,

בשבילך ובשבילנו, בעלי.

(הפוסט פורסם בפורום לנשות מכורים של שמור עיניך)

מבחן החרטה

הקב"ה "עוז וחדוה במקומו". ככל שמתקרבים אליו הולך וגדל האושר הפנימי של האדם, וככל שמתרחקים ממנו מתגבר השברון לב. וא"כ אם עבר אדם על איזה עבירה רח"ל וחושב בלבו על כל מאמרי חז"ל שנאמרו על עבירה זו ומגיע לידי חרטה, בזאת תבחן אם ממקום טהור יהלכון או להיפך. אם החרטה תחזק אותו מכאן ואילך מיד ותלהיט את לבו לעבודת ה', סימן הוא שממקום טהור יהלכון, שכיון שנתלהטה נפשו אות היא שהתקרב להקב"ה. אבל אם נשבר לבו מזה ונתרופפה עבודתו, ידע נאמנה שמיצה"ר באו כדי להרחיק אותו מהקב"ה, וימהר לבטל ולסלק מעצמו תחושת השפלות "ויבדיל בינו לבין החטא" [כלשון רש"י שמות ל"ב ל' ע"ש], וירומם וישמח את רוחו כאילו לא קרה דבר, ורק מאוחר יותר יטפל בחטאו.