צרות בצרורות

שוטה אחד מ'חכמי חלם' קיבל טלפון, הוא מרים את השפופת, מאזין ומתחיל לבכות. - 'מה קרה'? שואלים אותו. - לא עליכם, אמא שלי נפטרה!' לאחר כמה דקות שוב מתקבלת שיחת טלפון ושוב ה'חכם' פורץ בבכי. - 'מה קרה עכשיו? מדוע אתה שוב בוכה'? - 'אל תשאלו, אח שלי התקשר, גם אמא שלו נפטרה!'..

דפוס חיים חדש

ההתמכרות הכניסה דפוסים לחיים שלנו, ואתם גם משמעות- אמנם משמעות חשוכה, חולה, אבל משמעות בכל זאת. תוכנית ההחלמה מעניקה לנו תבנית-חיים חדשה במקום השגרה הקודמת שלנו. בד בבד עם תבנית זו באה משמעות חדשה לחיינו, משמעות של אור ותקווה. מהי תבנית-החיים החדשה הזו? במקום בידוד, אנו מוצאים חברותא. במקום חיים בעיוורון, שבהם אנו חוזרים שוב ושוב על אותן שגיאות, אנו בוחנים את עצמנו בקביעות, ואנו חופשיים לשמור על מה שעוזר לנו לגדול, ולזרוק את היתר.

המדיטציה שלי

כשקראתי לראשונה ב1212& (ספר ההדרכה המעשי לצעידה ולצועדים), על "הגישה המגששת אל ממלכת הרוח", חייכתי. הייתי בטוח שביל W עף על עצמו. "אין גבולות להרהורים" הוא המשיך להתפייט שם, "לא של אורך, ולא של עומק או רוחב" (מעניין שאת הגובה הוא שכח, ציינתי לעצמי בציניות). לא עוד אוסף של דרישות חד צדדיות, אלא שיח. יותר נכון לומר הקשבה לשיח הפנימי. לקולו של הכוח העליון המהדהד בתוכנו. הגמול הגדול המתואר שם נראה לי הזוי במיוחד: נחוש עצמנו שייכים. לא עוד נתינים מבודדים ומפוחדים בעולם עוין, נרגיש מושגחים אהובים ואוהבים.

"הבנאדם חי בסרט". ביל, הצחקת אותי. לשמוע את קולו של הכוח העליון בתוכי? לשלוט במחשבות? להשקיט אותן? אין מצב. זה בדיוק כמו לתפוס אויר ביד ולהכניס אותו לתוך שקית... אבל, צוחק מי שצוחק אחרון (או שמא, כן ניתן להכניס אויר לתוך שקית עם היד), כיום אני מסוגל להקשיב למה שמתרחש בנשמתי. אינני שולט במחשבות וכנראה שגם לא משקיט אותן, אבל יש מי שעושה את זה למעני. התפקיד שלי? ליישם את העקרונות הרוחניים.

במאמר הזה אכתוב את הניסיון שלי. רצוי שאדגיש שלא לחינם הוותיקים המליצו (בספר הלבן) שלא לצעוד את הצעד האחד עשר לפני שצועדים את עשרת הצעדים שקדמו לו. הרעיון הוא להתחבר למה שיש בפנים, ואם הבפנים עדיין לא מאוזן, גם החיבור הפנימי לא יהיה מאוזן. ברירת המחדל תוודא שהחיבור המיידי יהיה דווקא לחלקים השליליים. נדרש שינוי אישיותי מינימלי בשביל שתתאפשר יכולת אבחנה בין הקולות השונים ולברור מבניהם את החיובי. אם לא הצלחתם כמוני בתחילה להתחבר זה בסדר, כנראה שהשינוי עדיין לא התרחש. אל תתייאשו. מניסיון אישי, תמשיכו לנסות. כדאי. 

אז מה מתרחש אצלי? קודם כול למדתי שכמו בכל דבר בתוכנית הזו, עלי להפסיק להילחם. גם במחשבות. וכשעולה לי לתודעה מחשבה שאיני חפץ בה, אינני נלחם בה. המלחמה רק מעצימה אותה, נותנת לה עוד כוח. אני כן מנסה להסיט בעדינות את התודעה שלי למשהו אחר. הניסיון שלי הוכיח: אינני יכול לחשוב על שני דברים בו זמנית. גם אם לפעמים נראה לי שאני כן יכול, זה לא נכון. המחשבות מאוד מהירות, הן מתחלפות בקצב מסחרר, אבל המוח שלי מסוגל להתמקד רק באחת מהן בזמן נתון. או אז אני מוצא דבר אחר שניתן להתמקד בו - אוויר/נשימה ואתו אני צועד.

דבר ראשון אני מוצא לעצמי תנוחה נוחה. שכיבה/ישיבה/עמידה (ניסיתי הכול ובכולם זה עובד), פוזיציה שלגוף שלי נוח בה ומתחיל לנשום באיטיות וביסודיות נשימות עמוקות דרך האף. כשהנשימה הופכת למוסדרת, אני משתדל לעקוב עם התודעה אחרי האוויר בזמן שהוא נכנס לנחיריי. מללוה אותו בזמן שהוא עובר את מערות האף, מרגיש בו חודר אל הקנה ומשם דרך הסרעפת חש בו ממלא את ריאותיי. לא פעם צבעתי אותו בלבן... נעזרתי בדימוי הלבן כאמצעי מטהר ששטף ונקה אותי מכול הרעלים שבתוכי. אני ממשיך במעקב אחריו גם בדרכו החוצה, נושף אותו באותה האיטיות "ודואג" שיאסוף עמו כל מה שניתן בדרכו החוצה. 

החיבור לנשימה מחבר אותי לנשמה ולמי ששם אותה בתוכי. התודעה שלי שוקטת ואני פשוט יודע מה עלי לעשות. וגם כשזה לא קורה, כשעדיין אין לי מושג מה הצעד הבא, אני במצב טוב יותר. כבר לא מתפרק כבעבר. אין לי דרך אחרת לתאר את הפעולה הזו ותוצאותיה. בכנות אכתוב שכשאני נסער זה מורכב יותר. הדופק המהיר שלי והצורך החיוני בחמצן, גורם לי לנשום שטוח ורדוד ולא מאפשר לי לנשום באיטיות, אבל גם זה משתפר עם הזמן והתרגול. תאמינו או לא, בלי זה לא הייתי יכול לכתוב גם את המאמר הזה.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

קול מבשר ואומר

הקול שאמר עוד ומתי, נדם. הקול שאמר רק ובגלל, חדל. הקול שאמר כמה מביש, החריש. גם זה המאשים, בשתיקתו הרשים. קול אחר חדש, שאינו מוכר, בישר ואמר; הנני, בא.

קול מרשיעים ומעציבים? חולים ומשמחים, מבשר ואומר. קול פושעים כושלים? זכאים מצליחים, מבשר ואומר. קול מכורים מאוסים? בנים אהובים, מבשר ואומר. קול ילדים מופקרים? צאצאים מחוברים, מבשר ואומר. קול  מפגעים ומשחיתים? בונים ונטהרים, מבשר ואומר. קול שקרנים ותחמנים? כנים וישרים, מבשר ואומר. קול נקמנים וקמצנים? וותרנים ונדיבים, מבשר ואומר. קול חבולים ומסכנים? נרפאים ומבורכים, מבשר ואומר. יחידים ובודדים? רבים וחברים, מבשר ואומר.

לא לריקנות, כן לתוכן. מבשר אומר. לא לגאווה, כן לענווה. מבשר ואומר. לא ללקיחה, כן לנתינה. מבשר ואומר. לא לטינה, כן לסליחה. מבשר ואומר. לא לכעס, כן לסבלנות. מבשר ואומר. לא לקנאה, כן לפירגון. מבשר ואומר. לא לפחד, כן לביטחון. מבשר ואומר. לא ללחץ, כן לרוגע. מבשר ואומר. לא לעצלות, כן לזריזות. מבשר ואומר. לא לתלות, כן לעצמאות. מבשר ואומר. לא לעלבון, כן לקבלה. מבשר ואומר. לא לשליטה, כן לאחריות. מבשר ואומר. לא לייאוש, כן לתקווה. מבשר ואומר. לא לשעבוד, כן לחופש. מבשר ואומר.

נכונות, מבשר ואומר. אמונה, מבשר ואומר. ניקיון, מבשר ואומר. עקביות, מבשר ואומר. מפוכחות, מבשר ואומר. שפיות, מבשר ואומר. נוכחות, מבשר ואומר. התחשבות, מבשר ואומר. שלווה, מבשר ואומר. אומץ, מבשר ואומר. חמלה, מבשר ואומר. שמחה, מבשר ואומר. החלמה, מבשר ואומר. אסירותודה, מבשר ואומר.

ויהיו דברים אלה קרובים... יומם ולילה.

מבחן החרטה

הקב"ה "עוז וחדוה במקומו". ככל שמתקרבים אליו הולך וגדל האושר הפנימי של האדם, וככל שמתרחקים ממנו מתגבר השברון לב. וא"כ אם עבר אדם על איזה עבירה רח"ל וחושב בלבו על כל מאמרי חז"ל שנאמרו על עבירה זו ומגיע לידי חרטה, בזאת תבחן אם ממקום טהור יהלכון או להיפך. אם החרטה תחזק אותו מכאן ואילך מיד ותלהיט את לבו לעבודת ה', סימן הוא שממקום טהור יהלכון, שכיון שנתלהטה נפשו אות היא שהתקרב להקב"ה. אבל אם נשבר לבו מזה ונתרופפה עבודתו, ידע נאמנה שמיצה"ר באו כדי להרחיק אותו מהקב"ה, וימהר לבטל ולסלק מעצמו תחושת השפלות "ויבדיל בינו לבין החטא" [כלשון רש"י שמות ל"ב ל' ע"ש], וירומם וישמח את רוחו כאילו לא קרה דבר, ורק מאוחר יותר יטפל בחטאו.