הבנת הנקרא

הידעת ש-99% מהאנשים שקראו את את הבדיחה הזו לא שמו לב שהמילה את מופיעה פעמים…

עזרה

אלוקים, אני מודה בחוסר האונים שלי ובחוסר הניהול של חיי. עזור לי לחיות עם אחרים כשווה, אהיה תלוי רק בך לשם כוח והדרכה.

סלחתי לי

ראיתי את הנורית שמתריעה על כך שמיכל הדלק ריק נדלקת, וזה לא הזיז לי, רגע לפני סיימתי עוד מפגש טיפולי מטלטל. אפשר למלא ערימת טלכרטים עם כל האסימונים האדירים שנפלו לי שם. בעיניים נוצצות וחיוך ענק שנמרח על פני הסכמתי עם שולי רנד שבקולו השרוף טען בלהט שהלב המנוענע כבר אינו בתרדמה, נכון, אני בריחוף. רוצים לדעת עד כמה? שימו לב, השודדים בתחנת הדלק גובים שלושים אגורות (!) יותר מהמחיר בו אני רגיל לתדלק ולא אכפת לי. יש לי דלק מסוג אחר. בימים 'כתיקונם' הייתי מעדיף לדחוף את הרכב במעלה קסטל מאשר לפרנס את הפיראטים. 

זה טוב מכדי להיות אמיתי, קפצה לה המחשבה הראשונה כשהסדרתי את הנשימות. ידעתי שהיא מחשבה חולה כי היא סתרה לגמרי את ההרגשה העילאית שלי. רק שיחרור של הנשמה מרגיש כך. אין עוד משהו שמסיר מהכתפיים משקל כבד כל כך של שנים. אבל בל נקדים את המאוחר, אכתוב קצת רקע בכדי שפרץ הרגשות השמח הזה יהיה מובן, בעת האחרונה הובלתי על ידי הבורא למסקנה שהגיע זמנה של 'תקרת הזכוכית שלי' - חוסר היכולת לסלוח.. הכאב הלא פתור האחרון שעוד נותר עימי. גם בפורום כתבתי לא פעם על (1-  2 - 3) הנושאים הללו אבל שיחרור סופי אמיתי בושש מלהגיע. 

לרוב מוחלט של הבריות סלחתי כשקמתי לתחיה, לימדוני לשחרר את האחיזה בצדקנות ובתחושת הפגיעות כחלק מהתהליך הרוחני שעברתי כשניעורתי לחיים. אצל כמה אנשים בודדים לא. בכל פעם שנתקלתי בהם או במשהו שהזכיר את הכעס שלי עליהם לא יכולתי להשתחרר מטינתי כלפם. העוול האמיתי (הגדול) שנעשה לי על ידם הפך למשקולת כבדה מדי על הנפש. התפללתי למענם בכל שמונה עשרה תקופות ארוכות. גם כשהיה נדמה לי שהצער והכאב שככו הם שבו והופיעו. ביתר שאת. התסכול שלי גבר כי לא היה לי הסבר הגיוני מדוע דווקא שם אני לא מצליח ליישם את מה שלמדתי. הרי היו עוד שהסבו לי כאב ודילגתי מעליו... אמרו לי לא להתעסק בזה באופן מעשי אלא להמשיך ולהתפלל להכוונה, כך נהגתי. פניתי ליעוץ מקצועי בעניין אחד ואיכשהו התגלגלתי כאמור אל הסליחה.

תיארתי את התחושה של מי שעבר דירה למקום חדש יפה ומאובזר ובמשך זמן סידרתי כל דבר במקומו, למעט 'ארגז' בינוני, חתום הרמטית במסקינגטייפ כתוב עליו 'אישי ביותר'. המחשבה שזו קופסה המכילה משימה מאתגרת אחת, כיניתי אותה – 'מעצור לסליחה', כשנשאלתי בכינון ישיר - "אולי הם צודקים"...  חשתי כמי שנתון בפני איום קיומי, כל 'הבית' התערבב לי. פשוט איבדתי את הביטחון במי ובמה שאני, התברר לי למפרע שהעצירות רחבה ועמוקה היא, זרועות רבות ומשמעותיות יש לה. פתאום מצאתי עצמי ניצב בפני צרור בעיות שלובות.

מקהלת 'צודקים' למיניהם פצחה בצרמוניה מושלמת במסע לקיעקוע כל מה שפעלתי במהלך שנות החלמתי, הסתירה בין התחושה הפנימית - פעולותיך טובות - לבין מה ששמעתי 'מהם' – אתה רע. ערערה אותי, ביטחוני האישי התאייד. תלוש לגמרי הפכתי לעצוב ומכונס. בפגישה הטיפולית לא קיבלתי תשובות (אתה תמצא אותן בתוכך... כמה שזה נכון...) רק שאלות, נוקבות. אשתי תמכה בי חבר נפש הכיל אותי, והספונסר האוהב חיבק אותי, כששיתף בניסיונו הצליח להקל מעט מעלי, אך זה לא עזר מעבר, טיעוני בעד ונגד המשיכו להתנצח בתוך ראשי. ראיתי פעם אחר פעם את הסירטון הנפלא על הסליחה אפילו עקבתי אחרי התימלול שלו וללא הועיל. לא נותר לי אלא לקבל את מצבי כפי שהוא. ככה הוא רוצה אותי עכשיו. כנוע לגמרי. אבא אני מקבל זאת. המשכתי להתפלל רק בבקשה תעשה לי סדר.

והוא עשה. סידר כפי שרק הוא יכול. 

לפגישה הטיפולית הבאה באתי חשוף נבוך מעט, אבל די מהר, כרגיל, התחלתי לנאום. שאלה קצרה מכוונת ומלל ארוך מכיווני. בשקלול הזמן כולו נראה לי ש 97.3 % מהזמן אני הוא זה שפיטפט את עצמו לדעת... ואם בתחילה אולי הייתי קצת מתוסכל כי מעבר להקשבה הייתי מעוניין גם בתשובות (שלא קיבלתי) ולדבר אני יכול גם מול המראה (האמת שלא, כי לא אזכה להקשבה מהמביט מולי) פתאום קלטתי מה בעצם קורה לי שם – עושים איתי צעד 4 באופן מקצועי. (איש מקצוע מקסים שאני מאוד אוהב אמר לי פעם ברגע של כנות שביחס לצעדים 1- 3 אין 'לאנשי המקצוע' מה למכור... רק את 'הארבע' וצפונה...)

והתשובות באמת היו ונמצאות בתוכי. למרות ששאלתי את עצמי את השאלות הללו בלי סוף, הפעם זה היה שונה, כנראה שהטיפול המקצועי הוסיף ליכולתי לעמוד מול הכאב הגדול שלי ולהתבונן בו באופן ברור ונוקב יותר, נוצרה אצלי הפרדה משום מקום חדרה לתודעתי התובנה שבאמת אני הוא זה שנותן 'להם' את הטיעונים והכח. תפסתי שאני  מסביר דברים שהם מעולם לא אמרו עלי. יותר מכל לא יכולתי לענות על השאלה – למה 'הם'... מה יש באנשים הללו שדווקא להם איני סולח... ומתוכי צפה התשובה הכל כך ברורה, במקרים האלה אני מרגיש אשם.. בעצם גם כאן הכעס שלי הוא על עצמי. מדהים. וכשנשאלתי 'את מה הייתי משנה' ועניתי שלמעשה מאומה, ידעתי שזה סתם. שפיטה של אדם שמחמיר עם עצמו.

דבר נוסף ומופלא שעשיתי באותו ערב היה להפנים שגם במקומות שהכי כאוב לי, אני צריך להפסיק לבחון את עצמי במונחים של טוב או רע, טועה או צודק, נעים יותר לבדוק את העשייה בנכון ולא נכון, נכון לאז ומתאים להיום... הבונוס הכי גדול היה במשימה הבאה שלי - להפריד בין מה שנאמר לי באמת על 'ידם' לבין מה שאמרתי אני על עצמי... עכשיו כבר היה ברור 'שההם' מדברים מהמקום שלהם... הר של קרח נמס באותם רגעים מוארים. כעס אדיר, של שנים, התפוגג והפך ללא רלוונטי. ומשהשלתי את המשקל העודף, הזדקפתי. 

אגב, למדתי המון על המחשבות והתגובות שלי מול אחרים... מי יודע כמה הושפעו ממחשבותי ותגובותי על מעשיהם, אינם משערים שזו החוויה שלי ואין בכך שום קביעה על מי ומה שהינם באמת... במהלך ההחלמה עשיתי צעדי תשע (כפרה בפני הנפגעים מהמעשים) רבים, לאחרונה זכיתי לעשות את המשמעותי שבהם בעת האחרונה, עם האדם שבאמת היה זקוק לכפרה שלי. עשיתי צעד תשע איתי... והאמת, סלחתי לי...

תאווה איננה מין!

כשאני קובע שאני 'מכור לתאווה', מה אני מתכוון לומר? אלכוהוליסט מכור 'לאלכוהול', נרקומן ל'סמים', אבל למה אני בדיוק מכור? מהי תאווה?

בספר הלבן (ספר הבסיס להתמכרות למין בשיטת 12 הצעדים) נכתבה הפסקה הבאה (עמ' 42):
"תאווה איננה מין, והיא איננה גופנית. נראה שהיא מסך של פנטזיית סיפוק-יצר המנתקת אותי מהמציאות - מהמציאות של עצמי במין עם עצמי או המציאות של אשתי...כך היא שוללת את הזהות, שלי או של האדם האחר, והיא אנטי-מציאות... מין שהאנרגיה שלו באה מתאווה אינו מאפשר איחוד אמיתי".

אנסה לפשט את הדברים דרך ניסיוני.

***

שם לב לרעידות. רעידות הרגליים, רעידות הידיים המסובנות, דפיקות הלב החזקות, מנסה בכל כוחי לשכוח את מה שמסביבי, את אימא שלי שנמצאת בקומה למטה וקוראת ספר, את אבא שלי שיושב על המחשב בחדר שלו, מנסה להיבלע במילים, בקולות, לתת להם לפעול עלי...מנסה לשכוח היכן אני נמצא, מנסה להתעלם ככל יכולתי מכך שיש לי גירודים קלים באיזור שם מעודף מגע, הראש מרפרף על המילים, מנסה ככל האפשר לתת להם את הנפח והמקום...תנועות הידיים גורמות לי לרצות יותר, מפעיל מהר סרטון, לא מספיק טוב. עובר לבא, כבר ראיתי אותו, עובר מהר לאחד אחר, שנראה מבטיח, מגעיל אותי, זה כבר נהיה דחוף, פותח את אחד הסרטונים הארוכים שעוד לא הצלחתי להוריד מתוכנת שיתוף הקבצים בדרך לא דרך, ומנסה לתפוס סצינות, מגיע לאחת, מקוטעת אבל אני כבר לא יכול לעצור...'

***

אנסה לנתח: מה היה לי, ברגעי השימוש האלה?

1. ריגוש פיזי חזק, שקדם לעירורים המיניים הבוטים, הריגוש היה מעצם האפשרות, מהתחושה הכוללת הזו של החיפוש והרדיפה, תחילת הנגיעה העצמית הייתה בשבילי לא פחות מרגשת מאשר אמצעה. (רק פחות 'דחופה')

2. אובדן שיפוט - ההיבלעות שלי העלימה ממני את הזמניות של הסיטואציה (יושב על כיסא מחשב, עם סבון ידיים, מנסה בכל כוחו להשיג ריגוש, זה הדרך להינות בחיים? אם הייתי בוחר להנות, הייתי עושה את זה ככה?) ואת האקראיות בה יכולים לתפוס אותי (היעלמות הבושה, תחושה של שקיעה, היעדר תוכנית 'מילוט' סבירה של למה לעזאזל יש ריח חריף של סבון מאיזור המפשעה שלי, ולמה אני מעלים באובססיה את המסך של האינטרנט כשאבא יורד במדרגות.

3. שקיעה במעין פנטסיה בה לא ברור מיהם הנפשות הפועלות, החלפת הסרטונים האובססיבית, הקריאה המקבילה, שמיעת הקולות מסרט שלישי, החיפוש אחר 'ה'רגע, הצורך ה'דחוף' למצוא את מה שיפעיל אותי הכי חזק, (זאת כאשר האובססיביות מזיקה באופן ברור לצריכת התאווה עצמה - לשבת ולראות סרט של חמישים דקות מהתחלה ועד הסוף, בלא לגעת בעצמי, ולראות מה קורה, אין מצב!)

4. בהילות: תחושה גוברת והולכת של דחיפות למצוא. תחושה שאני חייב את זה כאן ועכשיו. אני חייב למצוא משהו שיפעיל אותי, מישהי שתפעיל אותי, סצינה שתפעיל אותי, העיקר שאני ארגיש שאני...(והשלוש נקודות כאן קשורות באופן מהותי לכך שאין לי מילים לאפיין מה בדיוק אני רוצה להרגיש, מלבד הדחף האובססיבי לחפש את ההרגשה הזו שוב ושוב).

שלל אפיונים אלה, מאפיינים את הרמה 'הבסיסית' של ההתמכרות שלי לתאווה, זאת עוד לפני שאני מדבר על הרמות העמוקות יותר: הפחדים, המצוקות, הבדידות, הניכור, הכאב, הפיצול, הפחד, והשנאה והשליליות.

ה'חומר' אותו אני 'שותה' הוא הפנטסיה של הריגוש המיני, והפנסטיה הזו נמצאת בתוך הראש שלי עצמו, האפשרויות השונות מהוות טריגרים שאני (מסיבות טכניות ומהותיות) 'נתפס' אליהם.

חשוב לי מאוד להבהיר לעצמי את האבחנה הזו משתי סיבות:

1. בהחלמה, כאדם נשוי, אני חייב להבהיר לעצמי כיצד אני יכול לנהוג במפוכחות ביחסי האישות שלי, מהי המפוכחות.

2. ישנה חשיבות עליונה להבין שהתוכנית אינה מטיפה לפרישות מינית. התוכנית אינה מנסה לומר שמין הוא טוב, או רע, או יפה או מכוער. היא מנסה לומר שבשבילי, התאווה מהווה 'כוח מניע' למערכת המינית שלי ומשבשת לי לחלוטין את ההיבטים בהם היא מבטאת אהבה קרבה ואיחוד. ההחלמה מן התאווה אינה החלמה 'מוסרית', התעלות פרישות וצדיקות. היא חזרה לשפיות ממערך של אובססיה.

שבע יפול - וקם

"שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ד). כל עוד שהאדם לא התייאש והוא עדיין נמצא במצב של "וקם", הרי הוא עדיין צדיק אע"פ שנמצא כעת במצב של נפילה. ורק ברגע שהתייאש, פרק מעליו שם צדיק, [ולפעמים יכול ליהפך למומר לדבר אחד ח"ו].