חוקי הפילוסופיה

החוק הראשון של הפילוסופיה – לכל פילוסוף קיים פילוסוף שווה בגדולתו והפוך בדעותיו.

החוק השני של הפילוסופיה – שניהם טועים.

חביבות

חביבות לא עולה לי שום דבר, אבל מבחינת המקבל היא לא תסולא בפז. היום אהיה חביב למישהו.

כאב וצער בעקבות המאורעות

אי אפשר שלא לכאוב, ואי אפשר שלא להרגיש צער בעקבות המאורעות שאינם פוסקים. גם אי אפשר שלא להרגיש פחד כאשר יום ועוד יום עובר, וכל כמה שעות אנחנו שומעים על פיגוע אחר. אנחנו בני אדם, לא מכונות, ואלוקים ברא אותנו עם רגשות שאי אפשר להדחיק וגם אם היה אפשרי - אין טעם בכך. לחנוק את הרגשות הטבעיים האלו זה כמו לכבות את הגלאי עשן כאשר יש שריפה.

אבל יש הבדל בין להרגיש צער וכאב ואפילו פחד טבעי, לבין מצב בו אני מאבד שליטה על עצמי ונותן לפגמי האופי שלי להשתלט עליי באופן מוחלט. זה יכול לבוא בהרבה אופנים, אבל יש בכולם נקודה משותפת, והיא העובדה שאני שוכח שאלוקים מנהל את העולם, וגם אם אני לא מבין אותו - אין בחירות על המשרה שלו, ואני לא מועמד מתאים להחליף אותו גם אם היו בחירות כאלו.

ימים כאלו של מלחמה יכולים לגרור אותי להתמכרות למידע, מה שמשתק אותי לחלוטין ובמקום לחיות את החיים שלי, אני מרותק לפורום רוטר או לכל אתר חדשות אחר, כשאני לוחץ על רענן מידי שלוש דקות וקורא את אותם דברים בשלושה אתרים שונים, למרות שגם בפעם הראשונה הם לא חידשו לי כלום. ההתמכרות הזאת למידע יכולה לגרור אותי לצפיה אובססיבית בסרטונים הנוראים מהפיגועים או מחיסול המחבלים ימח שמם, ולהשאיר אותי עם מועקה גדולה וחדרה גוברת.

ככה אני יכול גם להתרגז ולכעוס ולהיות מלא בטינה על ראש הממשלה וכל אלו שלדעתי לא עושים מספיק/לא עושים נכון/לא עושים בכלל (השלם את החסר או מחק את המיותר), ופשוט להרוס את הבריאות שלי מרוב כעס פנימי. זה המקום בו אני שוכח שאלוקים מנהל את העולם, ואותי הוא לא מינה אפילו לא בתור חבר כנסת פשוט, אז האפשרויות שלי להשפיע על המצב די מוגבלות, ואולי לומר פרק תהלים יועיל יותר מכל הדיבורים והעצבים שלי.

הענין הוא שכל זמן שאני מבין את המגבלות שלי כאדם ומבין שאלוקים מנהל את העולם, אני יכול לכאוב ולהצטער וגם להזיל דמעה, אבל בסופו של דבר אני נשאר מפוכח, ולעומת זאת כאשר אני פועל מתוך פגמי האופי שלי, מגיע שלב שזה פשוט למעלה מכוחותי ואז אני חייב מקום לשחרר את הלחץ הזה שגובר והולך בתוכי, והדרך היחידה שאני מכיר היא שימוש בתאווה. אם אני רוצה חיים מפוכחים, אני צריך לזכור גם בימים כאלו (או אולי דוקא בימים כאלו) שאת העולם הזה מנהל אלוקים, וגם אם אני לא מבין אותו, וגם אם הדרך שבה הוא מנהל את העולם היא לעתים כואבת מאוד, עליי לקבל את רצונו. כל דרך אחרת תגרום להוספת כאב וצער אישיים על אלו של הכלל, כי הנפילה לא תפתור לי את הבעיות אלא רק תוסיף לי בעיות נוספות.

אלוקים אוהב כפי שהבנתי אותו היום

לא זכור לי כזה דבר, מרגע ששמעתי על המקרה שקרה הבוקר והתיאור של יהודים יקרים ותמימים עטופים בטלית ותפילין מתבוססים בדמם לאחר שנרצחו בדם קר על ידי רוצחים שפלים, התפרקתי לחתיכות, בכיתי כמו שעוד לא בכיתי שנים, הרגשתי נורא, שאלתי שוב ושוב למה למה למה, פתאום האבא הטוב הזה שאוהב אותי כל כך ואת כל הילדים שלו, אז למה הוא עושה ככה.

ככל שנרגעתי והצלחתי לעצור את הרגשות ולהפעיל את הראש, הבנתי שהתסכול שלי בעיקר נובע מהחינוך שקיבלתי, לימדו אותי שאלוקים עושה משהו זה בגלל שהוא כועס, בגלל שהוא עצבני, ואז אני צריך לפשפש במעשי ולהיזהר לא להיות הקורבן הבא שלו, על פי התיאוריה הזו החוויה שחוויתי הבוקר בעיני רוחי הייתה של אבא שחטף עצבים ואיבד שליטה ופיצץ לילד שלו את הצורה על כלום, והבכי והתסכול הגיע מאותו מקום של הילד שצופה וכואב את כל מה שקורה מהזווית הזו של ההבנה שאבא כעס ואיבד שליטה.

לאחר מכן שהשפיות חזרה אלי ודיברתי עם כוח גדול ממני הבנתי שאלוקים אכן אוהב, וכל מה שקורה כאן אין לי בזה הבנה כלל, וזה חשבונות של שנים שהוא מנהל את העסק הזה, ונזכרתי גם בפוסט של דוקטור על זה שהנשמות מאשרות מה שיקרה להם בעולם, והכל מחושב, ואלוקים עושה את כל זה מאהבה, ואלוקים לא עושה את זה מכעסים ועצבים, ולא מאבד שליטה, אלא הכל לפי הספר, ואפילו אני מאמין שלאלוקים זה כואב מאוד שזה קורה, ופתאום אני מצליח להתחבר עם הכאב שלו.

אם עד היום ששמעתי שקרה פיגוע בשבת באיזה מקום בילוי הייתי אומר נו נו, הוא התנקם בהם, ושזה קורה אצל יהודים בבית כנסת נבהלתי, אבל פתאום המחשבה השתנתה, אני מאמין כעת שלאלוקים לא משנה הזמן והאנשים ואין לו חשבון מקומי שאני מבין אותו, אלא הכל מחושב ומחושבן לצורך טובת הנפגע או הנרצח, ובאהבה גמורה ועם הרבה כאב. סוג של רופא מנתח שעם כל הצער והכאב הוא נאלץ לעשות את תפקידו.

פתאום יכולתי לדמיין את אבא שלי בוכה איתי ביחד וכואב את הצער האיום והנורא שקרה, ואת הכאב של הבנים שלו עם כל האהבה האמיתית והרצון להיטיב החמלה והרחמים ועל אף שגם המצטערים מסביב והמשפחות כולם באותו חשבון, עדיין הוא יושב בקרן זווית ובוכה ומילל עם בניו גם הוא ולובש שק ואפר ונאנח.

פתאום אני מרגיש חיבוק ממנו, ושנינו בוכים זה על צווארו של זה.

שבע יפול - וקם

"שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ד). כל עוד שהאדם לא התייאש והוא עדיין נמצא במצב של "וקם", הרי הוא עדיין צדיק אע"פ שנמצא כעת במצב של נפילה. ורק ברגע שהתייאש, פרק מעליו שם צדיק, [ולפעמים יכול ליהפך למומר לדבר אחד ח"ו].