שברים במתמטיקה

שאלה: “מה הדבר היחיד שלמדנו משיעורי היסטוריה?”

תשובה: “זה שבני אדם לא לומדים ממנה כלום…”

בחירה

כשהתבגרנו, לכולנו היו חלומות. כל ילד שמע קרוב משפחה או שכן שואל אותו, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? גם אם לא היו לנו חלומות על הצלחה מיוחדת במינה, רובנו חלמנו על עבודה, משפחות, ועתיד של כבוד. איש לא שאל, אתה רוצה להיות מכור כשתהיה גדול? אנו לא בחרנו להיות מכורים, ואנו לא יכולים לבחור להפסיק להיות מכורים אנו סובלים ממחלת ההתמכרות. אנו לא אחראים לכך שאנו חולים במחלה הזו, אבל אנו אחראים להחלמה שלנו. אחרי שלמדנו לדעת כי אנו אנשים חולים ויש דרך החלמה, אנו יכולים להפסיק להאשים את הנסיבות - או את עצמנו - ולגשת לפתרון. אנו לא בחרנו בהתמכרות, אבל אנו יכולים לבחור בהחלמה.

מהות הצניעות

מאז ומעולם הייתי רגיש בצורה יוצאת דופן. לקח לי הרבה זמן להבין שמה שאני מרגיש וחווה לא חייבת להיות המציאות לאשורה. לקבל את העובדה הבסיסית כל כך, שרגשות אינן עובדות. זה יכול להיות בכל שטחי החיים. אירועים החורגים מן השגרה במעט עלולים לסחוף אותי למחוזות רחוקים. במשך השנים ובמיוחד עם המודעות העצמית שגרמה התכנית אני מצליח לראות כיצד המנגנון הזה פועל וכיצד מתפתחות בתוכי סערות רגשיות. 

כפועל יוצא מכך היה מתבקש מאד שאתרחק מכל דבר שיכול לטלטל אותי רגשית. דא עקא שפתאום התברר לי שאני נמשך דווקא לדברים מסוג זה. יותר מדי פעמים מצאתי את עצמי צופה בסרטוני זוועה מבית היוצר של דאעש או בכאלו הסוחטים דמעות. רפרטואר השירים האהוב ביותר שלי מורכב גם הוא מסגנון עצוב ודכאוני, מסוג שמסוגל לסחוט את לשד רגשותי ודמעותי. פתאום הבנתי שאני פשוט מכור לכאב רגשי. מסתבר שיש קוים מקבילים בין הבריחה לתאווה ולכאב רגשי. זהו אותו כוח שמושך אותי לנפילה רגשית ולאלמנטים תאוותניים. 

למעשה זה די מבלבל כיון שכיהודי שומר תורה ומצוות יש משקל חשוב לעבודת הלב. מבחינה כלשהי ניתן לומר שהמדד לעבודת ה' הוא ההתלהבות והרגש. הפירוש שהורגלתי לתת לדברים כל השנים היה שככל שאני נכנס למצב רגשני עמוק יותר כך אני עושה את זה טוב יותר. אם אפשר לבכות בתפילה כי אז הצלחתי לעשות את זה, הרי כידוע שערי דמעות לא ננעלו, הרבה פעמים הייתי מודד את רמת הרוחניות ועבודת ה' שלי לפי רף הרגשות שהצלחתי להגיע אליו.

היום אני יודע ששפיטה על פי רגשות לא ממש משקפת את האמת, יכולה להטעות ואף מסוכנת לפעמים. אני לומד לשמור על עצמי מפני רגשות שליליים גם אם הם נראים חיוביים לכאורה. המבחן הוא לאן זה לוקח אותי. אם כתוצאה מהיסחפות רגשית אני מאבד את כושר השיפוט שלי והתפקוד שלי נפגע זה כנראה לא טוב. מה שנראה רע ומרגיש רע הוא כנראה גם רע. 

בימים טרופים אלו זה הולך וגובר. הסחרחורת המטלטלת של אימה ופחד יכולה להכניס אותי מהר מאד לכאוס רגשי מסוכן. אני מרגיש איך אני נמשך לחפש את הידיעות המסעירות ביותר. איך היד מושטת לסרטונים של תיעוד הפיגועים. משהו לא טוב בתוכי רוצה את הריגוש הזה של המתח והכאב. התחושה שאחרי הזוועה לא רחוקה כל כך מאותן תחושות מרוקנות של אחרי צפיה בתאווה. זה משאיר אותי חסר אונים בלי כח לניהול חיים תקין וזה לא טוב. 

אם חפץ חיים אני עלי לשמור על שפיות רגשית ולברוח מכל דבר שיכול לערער אותה. השפיות הזו היא הדבר ששומר על כל החיים כולם, הרוחניים והגשמיים. אין לי ממש יכולת לשנות את המצב בחוץ אבל יש לי את היכולת לשנות אותו בפנים, בתוכי. אסור לי להכנס לספורט אקסטרים רגשי זה מסוכן מדי בשבילי.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

לקבל החלטה

"החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוהים". הצעד השלישי.

בחוויה שלי בימים האחרונים, נוצקה משמעות חדשה עבורי למשפט הזה.

כשאני מחליט למסור את חיי להשגחת אלוהים, הכוונה היא שאני נותן לו לנהל את התוצאות של הפעולות שלי. ולכן, כשאני יוצא לעבודה, אז גם אם יש פרוייקט מלחיץ, אני צריך להתמקד במשימות שלי ולא במחשבות של מה יהיו התוצאות.

אם אנתח את המחשבות שלי במקום הזה, אלו שמולידות בי לחץ וחוסר שפיות בראש, אגלה כי:

1. אני חושב כל הזמן מה יקרה. האם יהיו שבעי רצון ממני; האם יפטרו אותי.

2. כל הזמן אני מרגיש שמודדים אותי.

ופה מגיעה עוד מילה משמעותית: "רצוננו", כי החלקים הבאים במה שמוליד בי את הלחץ זה הדברים הללו:

3. אני מאוד רוצה שיהיו מרוצים ממני.

4. כי אני חושב שככה אשמור על מקום העבודה שלי.

5. וככה אתפרנס טוב.

אני מרגיש, שלמסור את חיי ורצונותיי לאלוקים במקום הזה – זה פשוט להמקד בעשיית הפעולות המעשיות שעליי לעשות היום, ולמסור לאלוקים את כל הספקולציות.

ביום האחרון אני מגלה עוד משהו אצלי. שההחלטה למסור את חיי ורצונותיי להשגחת אלוקים תקפה וביתר שאת גם לתוכנית.

אני מגלה שאני מאוד רוצה לשלוט בתוכנית. שיהיה לי יותר קל, פחות קריזים. אני כל הזמן בודק האם אני עושה תוכנית טוב, משווה את עצמי לאחרים והאם גם להם היה קל בתהליך או קשה, ולמה זה לא עוזב אותי וכו'. וגם פה יש לי את כל הפחדים, הלחץ, חוסר ההיגיון. וזה מוביל אותי לייאוש: אם אני למרות הכול אני לא מתקדם בתוכנית, אז קיבנימט לפחות אהנה.

גם פה, אני מרגיש שלמסור לאלוקים הכוונה: להתמקד בעשיית פעולות החלמה ולהשאיר את היתר לאלוקים. הספירה בתוכנית וההתקדמות בתוכנית, זה משהו משני. מה שחשוב הוא שכרגע אעשה את הפעולות, והיתר לתת לאלוקים לנהל את העניין.

כן, יש אנשים ובתוכם אני שעבורם תהליך ההחלמה הוא קשה במובן זה שלמרות שהם עושים הכול נכון וטוב, הם עדיין חווים מתקפות של קריזים ושל תאווה. דיברתי ופגשתי בחדרים כמה מהם. כן, זה אני וככה אלוקים מתכנן את החלמה שלי. עליי לקבל את זה. ואם זה כמו עכשיו ברגעים אלו ממש, מתקפה חזקה – אז להתמקד בשעה הקרובה. לפתוח מעגלים. לזכור שהשימוש לא יציל את חיי. לזכור באיזו בחילה מעצמי יצאתי משם. לא לעשות פעולה על תאווה. לעשות פעולה של החלמה (כמו זו שאסירות תודה אני עושה כעת, כותב על צעד 3).

מתפלל לאבא אוהב לסיים את היום הזה נקי ומפוכח. אני ממש מרגיש שהפעולות של החלמה, הטלפונים, המעגלים, הכתיבה עוזרים לי ומחברים אותי. אבא, אני אסיר תודה.

מבחן החרטה

הקב"ה "עוז וחדוה במקומו". ככל שמתקרבים אליו הולך וגדל האושר הפנימי של האדם, וככל שמתרחקים ממנו מתגבר השברון לב. וא"כ אם עבר אדם על איזה עבירה רח"ל וחושב בלבו על כל מאמרי חז"ל שנאמרו על עבירה זו ומגיע לידי חרטה, בזאת תבחן אם ממקום טהור יהלכון או להיפך. אם החרטה תחזק אותו מכאן ואילך מיד ותלהיט את לבו לעבודת ה', סימן הוא שממקום טהור יהלכון, שכיון שנתלהטה נפשו אות היא שהתקרב להקב"ה. אבל אם נשבר לבו מזה ונתרופפה עבודתו, ידע נאמנה שמיצה"ר באו כדי להרחיק אותו מהקב"ה, וימהר לבטל ולסלק מעצמו תחושת השפלות "ויבדיל בינו לבין החטא" [כלשון רש"י שמות ל"ב ל' ע"ש], וירומם וישמח את רוחו כאילו לא קרה דבר, ורק מאוחר יותר יטפל בחטאו.