פסיכולוג

פסיכולוג – זה אדם שאתה משלם לו המון כסף כדי שישאל שאלות שאשתך שואלת חינם.

שקר עצמי

השקרים הכי גדולים שאמרנו, הם אלה שאמרנו לעצמנו. אנו לא רוצים להרוס את הצד הרוחני שלנו, אחרי כל המאמצים שהשקענו בשיקומו. חיוני שנעמוד על מה שאנו מאמינים בו, אחרת אנו מסכנים הכול. אנו נכבד את מה שחשוב לנו.

ציאות המחלה מול פילוסופיית ההחלמה

אין הרבה דברים שגורמים לי לבלבול כל כך גדול כמו המחשבה על מי ומה שאני בכל הקשור לתאווה. בדרך כלל דברים נקבעים אצלי לפי המציאות. אדם שמאכל כלשהו גורם לו לאלרגיה פעם אחר פעם מגיע בסופו של דבר למסקנה ברורה שאסור לו לאכול אותו. כך גם בעוד תחומים בחיים הבנויים על פי רוב מנסיון החיים. מה אם כן גורם לי כל כך הרבה פעמים עד בלי סוף לחשוב שאולי אני לא ממש עונה להגדרה המדויקת של מכור לתאווה?

אחת הסיבות המשמעותיות לכך היא המחשבה שכל הסיפור הזה קשור לבחירה בין טוב ורע. זוהי התפיסה הפשוטה הרווחת בכל העולם כולו. גם אצל גויים מקובל שמעשים מסוג זה הם בושה ואינם מקובלים. על אחת כמה וכמה אצל יהודים שומרי תורה ומצוות שהבחירה בין טוב לרע היא יסוד בחייהם. לא ממש מקובל לחשוב על תאווה באופן של התמכרות ואי יכולת שליטה. באופן אישי גם לי היה ברור לגמרי במשך הרבה מאד שנים שהנפילות שלי לתאווה הם הבחירה שלי ברע. 

במשך כל השנים שחשבתי כך לא הצלחתי לייצר פריצת דרך בהתגברות על התאווה ורק בשינוי הגישה זה קרה. דבר זה היה הגורם המשמעותי להבנה שלא מדובר כאן על בחירה במובן הפשוט של הדברים. עצם העובדה שכדי להפסיק את הנפילות אני עושה פעולות שאינן קשורות במישרין להתגברות קלאסית תורנית ויהודית אלא סוג של מודעות עצמית פסיכולוגית רק חיזק את ההבנה הזו. 

למען האמת בין אם מדובר על משהו דתי, פסיכולוג או שילוב של שניהם. הדבר הכי מתבקש היה להמשיך ולעשות את אותן פעולות שהועילו לי. מה יותר הגיוני מאשר לחזור שוב על אותן הדברים שהוכיחו את עצמן? למרבה הפלא דווקא כאן משהו בראש תוקע מקלות בגלגלים. אם אהיה קצת בוטה אז במשך הרבה מאד שנים חזרתי המון פעמים על אותם מעשים ממש למרות שאלו היו מעשים לא משהו... לא הפריע לי שאני עושה דברים ברמה נמוכה מכל הבחינות, זה היה בסדר מבחינתי למרות הכאב והתסכול שחזרו על עצמן בכל פעם ממש. 

דווקא כשגיליתי את הפעולות שעלי לעשות כדי להישאר שפוי ולחיות חיים נורמליים, בדיוק כאן אני מתפתל בכל דרך וצורה אפשרית ומוצא את כל התירוצים האפשריים כדי להימנע מהן. פתאום משהו בראש שלי מספר לי שאולי אם הצלחתי להישאר נקי תקופה משמעותית אז יש סיכוי שזה ימשיך לעבוד הלאה. שבעצם מי אמר שהייתי צריך להיכנס לתוך הסיפור הזה של התכנית המשונה הזו. פתאום יש לי את הזמן לדון אודות הפילוסופיה העמוקה שבתכנית. ומי מדבר כבר על מחסום הפחד מהחשיפה. כל שלב נוסף בהיחשפות מעורר דובים רדומים נוספים ומעורר מחדש תהיות על סיכוי מול סיכון... 

כל מי שנמצא כאן קצת זמן, יודע ומכיר אנשים שהגיעו הנה, טעמו את טעם ההחלמה ועלו על דרך אך נעלמו שוב במצולות. אם זה לא היה עצוב זה היה בוודאי מרתק ומדהים. אנשים שחשו כבר את נשימותיו והבל פיו של המוות הרוחני צמוד אליהם ממש, התרחקו ממנו אך חזרו בפליק פלאק נוראי לשוטט במחוזותיו הנוראיים. לא שמעתי עד היום הסבר מדעי משכנע לתופעה הנוראה הזו, מן הסתם עוד הוכחה שמדובר במשהו פתלוגי חולני.

יכול להיות שזהו האגו האומלל שגורם לסוג של הכחשה. הרי הרבה מאד אנשים כאן הם אנשים של צורה בחייהם האזרחיים. רבים מאד מאלו שצורכים את הסם הזה של התאווה בצורה "אינטלגנטית" הם אנשים שחייהם החיצוניים לא התפרקו עדיין לרסיסים. דבר זה יוצר אשליה מדומה כאילו הכל יכול היה להמשיך הלאה גם בלי הפעולות. יש כמיהה פנימית עמוקה לאילוזיה הדמיונית שאולי לא היו הדברים מעולם. שאנחנו אנשים רגילים שלא קשורים לנושאים הנמצאים בשוליה של התודעה החברתית הנורמלית לכאורה. 

והתוצאה אכזרית מאין כמוה. פגמי האישיות אינם מיחסים בדרך כלל חשיבות רבה לדיונים פילוסופיים מעמיקים. הריקנות הנוגשת בכל פה חותרת שוב לכיוון היעד המוכר כל כך, אל דפוסי ההתנהגות הרגילים משנים עברו. אל התאווה. כך מגיעים שוב פעם אל אותה דיוטה תחתונה מושפלים ונבוכים וחסרי אונים רק שכעת יש צורך לטפס גם מאותו עומק נוסף שנוצר בסיבוב האחרון. 

אין כנראה הרבה מה לעשות בנידון. יש המון גורמים משתנים באישיות שמשפיעים על הדרך של כל אחד ואחד. אין מנוס מהתובנה שאותו כוח עליון הוא זה שגורם להיות מפוכחים בהחלמה והוא גם זה שמתווה לכל אחד את דרכו בכל שאר הגורמים קשורים אליה. בתקווה שנדע לשמור את המתנה החשובה מכל, מתנת הנקיון וההחלמה.

הכבאי הפירומן

סיפור אמיתי.

לפני שנים, בבסיס חיל האוויר במרכז הארץ אירע גל של שריפות.

כבאי חרוץ הצליח להגיע תמיד ראשון למקום הדליקה, טיפל בשריפות במקצועיות ומנע נזק עצום.

הכבאי זכה לאותות הצטיינות בשל תפקודו המדהים והמקצועיות אותה גילה בזמן השריפות.

בפיקוד הבסיס עלה חשש שמדובר בגל של הצתות. חקירה שנפתחה גילתה שהמצית הסדרתי הוא לא אחר מאשר אותו כבאי מצטיין.

הכבאי נעצר והפאזל הושלם. מדובר בפירומן שהרוויח רווח כפול מההצתות. ראשית היצר הפירומני שבו בא על סיפוקו ושנית הוא זכה להכרה ככבאי מצטיין. לא במקרה הוא הגיע ראשון לכל אירוע...

שנים הבערתי שריפות בסביבתי, הכל בער סביבי. הבית, הזוגיות, העבודה, העסק. שנים עסקתי בכיבוי שריפות והייתי מקצועי. אנשים סביבי עמדו נדהמים (בעיקר בעבודה) כאשר ראו את כשרוני הגדול בפתרון בעיות שאחרים פחדו לגשת אליהן. הפכתי ליועץ, מומחה בלתי מעורער, בפתרון כל הבעיות, הדליקות.

הבעיה נוצרה כאשר הלהבות עלו, מטף הכיבוי הרגיל כבר לא השפיע, זרנוק המים לא הועיל והאש התפשטה.

עמדתי חסר אונים בלב של שריפת ענק, בגדי התחילו להיחרך.

הזעקתי את כוחות הכיבוי, הגעתי לתכנית, מקווה שאצליח לשקם את שהאש כילתה.

מבחן החרטה

הקב"ה "עוז וחדוה במקומו". ככל שמתקרבים אליו הולך וגדל האושר הפנימי של האדם, וככל שמתרחקים ממנו מתגבר השברון לב. וא"כ אם עבר אדם על איזה עבירה רח"ל וחושב בלבו על כל מאמרי חז"ל שנאמרו על עבירה זו ומגיע לידי חרטה, בזאת תבחן אם ממקום טהור יהלכון או להיפך. אם החרטה תחזק אותו מכאן ואילך מיד ותלהיט את לבו לעבודת ה', סימן הוא שממקום טהור יהלכון, שכיון שנתלהטה נפשו אות היא שהתקרב להקב"ה. אבל אם נשבר לבו מזה ונתרופפה עבודתו, ידע נאמנה שמיצה"ר באו כדי להרחיק אותו מהקב"ה, וימהר לבטל ולסלק מעצמו תחושת השפלות "ויבדיל בינו לבין החטא" [כלשון רש"י שמות ל"ב ל' ע"ש], וירומם וישמח את רוחו כאילו לא קרה דבר, ורק מאוחר יותר יטפל בחטאו.