צער גידול בנים

ארבע זקנות נפגשות כמידי יום על הספסל. הראשונה נאנחת: 'אוי'. השניה אחריה: 'אוי ווי'. השלישית: 'אוי ויי איז מיר!' והרביעית: 'חברות מה קורה? סיכמנו לא לדבר עוד הפעם על הילדים'...

חופש לבחור

אני אסיר-תודה על החופש לחיות כפי שאני בוחר. היום אקבל אחריות על ההחלמה שלי, אבחר בעצמי, ואקבל את התוצאות.

אשמה ובושה - הדלק המניע של ההתמכרות שלי

אין הרבה דברים שגורמים לי לבלבול כל כך גדול כמו המחשבה על מי ומה שאני בכל הקשור לתאווה. בדרך כלל דברים נקבעים אצלי לפי המציאות. אדם שמאכל כלשהו גורם לו לאלרגיה פעם אחר פעם מגיע בסופו של דבר למסקנה ברורה שאסור לו לאכול אותו. כך גם בעוד תחומים בחיים הבנויים על פי רוב מנסיון החיים. מה אם כן גורם לי כל כך הרבה פעמים עד בלי סוף לחשוב שאולי אני לא ממש עונה להגדרה המדויקת של מכור לתאווה?

אחת הסיבות המשמעותיות לכך היא המחשבה שכל הסיפור הזה קשור לבחירה בין טוב ורע. זוהי התפיסה הפשוטה הרווחת בכל העולם כולו. גם אצל גויים מקובל שמעשים מסוג זה הם בושה ואינם מקובלים. על אחת כמה וכמה אצל יהודים שומרי תורה ומצוות שהבחירה בין טוב לרע היא יסוד בחייהם. לא ממש מקובל לחשוב על תאווה באופן של התמכרות ואי יכולת שליטה. באופן אישי גם לי היה ברור לגמרי במשך הרבה מאד שנים שהנפילות שלי לתאווה הם הבחירה שלי ברע. 

במשך כל השנים שחשבתי כך לא הצלחתי לייצר פריצת דרך בהתגברות על התאווה ורק בשינוי הגישה זה קרה. דבר זה היה הגורם המשמעותי להבנה שלא מדובר כאן על בחירה במובן הפשוט של הדברים. עצם העובדה שכדי להפסיק את הנפילות אני עושה פעולות שאינן קשורות במישרין להתגברות קלאסית תורנית ויהודית אלא סוג של מודעות עצמית פסיכולוגית רק חיזק את ההבנה הזו. 

למען האמת בין אם מדובר על משהו דתי, פסיכולוג או שילוב של שניהם. הדבר הכי מתבקש היה להמשיך ולעשות את אותן פעולות שהועילו לי. מה יותר הגיוני מאשר לחזור שוב על אותן הדברים שהוכיחו את עצמן? למרבה הפלא דווקא כאן משהו בראש תוקע מקלות בגלגלים. אם אהיה קצת בוטה אז במשך הרבה מאד שנים חזרתי המון פעמים על אותם מעשים ממש למרות שאלו היו מעשים לא משהו... לא הפריע לי שאני עושה דברים ברמה נמוכה מכל הבחינות, זה היה בסדר מבחינתי למרות הכאב והתסכול שחזרו על עצמן בכל פעם ממש. 

דווקא כשגיליתי את הפעולות שעלי לעשות כדי להישאר שפוי ולחיות חיים נורמליים, בדיוק כאן אני מתפתל בכל דרך וצורה אפשרית ומוצא את כל התירוצים האפשריים כדי להימנע מהן. פתאום משהו בראש שלי מספר לי שאולי אם הצלחתי להישאר נקי תקופה משמעותית אז יש סיכוי שזה ימשיך לעבוד הלאה. שבעצם מי אמר שהייתי צריך להיכנס לתוך הסיפור הזה של התכנית המשונה הזו. פתאום יש לי את הזמן לדון אודות הפילוסופיה העמוקה שבתכנית. ומי מדבר כבר על מחסום הפחד מהחשיפה. כל שלב נוסף בהיחשפות מעורר דובים רדומים נוספים ומעורר מחדש תהיות על סיכוי מול סיכון... 

כל מי שנמצא כאן קצת זמן, יודע ומכיר אנשים שהגיעו הנה, טעמו את טעם ההחלמה ועלו על דרך אך נעלמו שוב במצולות. אם זה לא היה עצוב זה היה בוודאי מרתק ומדהים. אנשים שחשו כבר את נשימותיו והבל פיו של המוות הרוחני צמוד אליהם ממש, התרחקו ממנו אך חזרו בפליק פלאק נוראי לשוטט במחוזותיו הנוראיים. לא שמעתי עד היום הסבר מדעי משכנע לתופעה הנוראה הזו, מן הסתם עוד הוכחה שמדובר במשהו פתלוגי חולני.

יכול להיות שזהו האגו האומלל שגורם לסוג של הכחשה. הרי הרבה מאד אנשים כאן הם אנשים של צורה בחייהם האזרחיים. רבים מאד מאלו שצורכים את הסם הזה של התאווה בצורה "אינטלגנטית" הם אנשים שחייהם החיצוניים לא התפרקו עדיין לרסיסים. דבר זה יוצר אשליה מדומה כאילו הכל יכול היה להמשיך הלאה גם בלי הפעולות. יש כמיהה פנימית עמוקה לאילוזיה הדמיונית שאולי לא היו הדברים מעולם. שאנחנו אנשים רגילים שלא קשורים לנושאים הנמצאים בשוליה של התודעה החברתית הנורמלית לכאורה. 

והתוצאה אכזרית מאין כמוה. פגמי האישיות אינם מיחסים בדרך כלל חשיבות רבה לדיונים פילוסופיים מעמיקים. הריקנות הנוגשת בכל פה חותרת שוב לכיוון היעד המוכר כל כך, אל דפוסי ההתנהגות הרגילים משנים עברו. אל התאווה. כך מגיעים שוב פעם אל אותה דיוטה תחתונה מושפלים ונבוכים וחסרי אונים רק שכעת יש צורך לטפס גם מאותו עומק נוסף שנוצר בסיבוב האחרון. 

אין כנראה הרבה מה לעשות בנידון. יש המון גורמים משתנים באישיות שמשפיעים על הדרך של כל אחד ואחד. אין מנוס מהתובנה שאותו כוח עליון הוא זה שגורם להיות מפוכחים בהחלמה והוא גם זה שמתווה לכל אחד את דרכו בכל שאר הגורמים קשורים אליה. בתקווה שנדע לשמור את המתנה החשובה מכל, מתנת הנקיון וההחלמה.

חצי עבודה לא תיתן לי חצי תוצאה

הרבה פעמים שמעתי על כך ש"חצי עבודה לא תיתן לי חצי תוצאה, אלא תיתן לי כלום", אבל היום חוויתי את זה בעצמי באופן הכי ברור שאפשר. אחד מפגמי האופי הבולטים ביותר שאני סובל מהם הוא הצורך בשליטה, ואיפה אני יכול לנסות לשלוט יותר מאשר בתוך הבית? נכון שבמשך שנות המחלה לא ממש שמתי לב לזה ובכלל הייתי בטוח שאני בעל ואבא נפלא, אבל כשהגעתי להחלמה התברר לי שהרבה מהדברים הטובים והיפים שאני עושה הם לא ממש נקיים ממניעים זרים ובעצם מה שעומד מאחור זה צורך נואש לשלוט בכל מה שזז.

מאוד מאוד לא פשוט לי לשחרר במקום הזה, וכמובן שהמוח החולה שלי יודע לספר לי כל מיני סיפורי סבתא יפים שרק מקשים עליי את המלאכה. למשל קל לי באופן יחסי להפסיק לכפות על אחרים לעשות דברים שברור שהם עושים רק בגללי, אבל יותר מסובך לי לנסות להפסיק לשלוט במקומות שנראה שבהם אני כביכול "עוזר" לאחרים לעשות את הדבר הנכון שהם במילא היו רוצים לעשות. 

כך או כך, בימים האחרונים אני מנסה לשלוט באשתי, והכל במסווה של עזרה לה לעשות דברים שקשה לה לעשות בעצמה, ואני מסרב להכיר בעובדה שהיא בן אדם כמוני בדיוק, ויש לה את הזכות להחליט בעצמה ואפילו יש לה את הזכות להיכשל בעצמה וללמוד מהטעויות והקשיים שלה, וזה לא אומר שאני חייב לרוץ ולהשתלט על ההצגה. היום בבוקר זה הגיע לפיצוץ, לא בגללה כמובן אלא בגלל שאני לא הצלחתי לממש את מה שרציתי.

מכאן הענינים התגלגלות במהירות והתמלאתי ברגשות הטינה המפורסמים, אותם רגשות שעליהם נאמר שהם הרוצח מספר אחד של הסקסוהוליסטים. ידעתי היטב מה אני צריך לעשות, אבל לא היה לי את הכח לכך. ידעתי שהטינה הזאת תשלח אותי במהירות האור לנפילה, אבל לא יכולתי לשלוט ברגשות האלו . בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, היתה לי לפחות את הנכונות להתחיל לעשות את הצעדים. היה ברור לי שבלי הצעדים - אני ימשיך עם הטינה עד הפיצוץ הגדול, ובסופו אין לדעת לאן הדברים יגררו אותי.

הצעד הראשון היה די קל. הודיתי שאני חסר אונים מול הצורך שלי בשליטה וכי אבדה לי השליטה על חיי. בדקתי עם עצמי את הדברים ואכן חוסר האונים היה ברור וחד. המשכתי במסעי לצעד השני, להגיע לאמונה בכך שכח גדול ממני יכול להחזיר אותי לשפיות וגם כאן הסתדרתי כיון שזכרתי פעמים רבות אחרות בהן אלוקים אכן הציל אותי מידי עצמי ומהצורך ההרסני שלי בשליטה. משם המשכתי לצעד השלישי בו קיבלתי את ההחלטה למסור את חיי ורצוני להשגחת אלוקים כפי שאני מבין אותו, מה שהוביל אותי לצעד הרביעי בו ערכתי חשבון נפש והיה ברור לי היכן נפגעתי וגם מה החלק שלי בסיפור.

אבל אז רציתי לדלג על הצעד החמישי ולקפוץ ישר לצעד השישי. לא היה ברור לי מדוע אני צריך כעת לספר את כל זה (כולל פירוט הטינות שלי ועוד כמה פרטים לא נעימים) לאדם אחר. במקום זה רציתי לקבל מיד נכונות להיפטר מהטינה השורפת הזאת. הבעיה היא שזה פשוט לא עבד. ידעתי הכל, עשיתי כבר ארבעה צעדים, אבל לא הסכמתי בשום פנים ואופן להיפטר מהטינה. ידעתי שהיא חומר נפץ עבורי, אבל לא הייתי מוכן לשחרר אותה. זה היה הרגע בו הבנתי שחצי עבודה לא תיתן לי חצי עבודה אלא תיתן כלום. נאדה. אם לא אעשה את כל הצעדים בדיוק לפי הסדר שלהם - אשאר תקוע בלי יכולת להשתחרר, ולא משנה כמה ידע יש לי - זה לא יתן לי את הכח שאותו אני צריך כל כך.

לבסוף עשיתי צעד חמש כפול שלוש. ראשית כל התקשרתי לספונסר וכיון שהוא לא ענה - השארתי לו הודעה מפורטת במזכירה. אחר כך התקשרתי לחבר נוסף ושיתפתי אותו בכל הפרטים, ואז התקשר אליי בדיוק חבר לשאול משהו וזאת היתה הזדמנות לעשות את הצעד החמישי פעם נוספת. אחרי שעשיתי את הצעד החמישי בצורה מלאה ובלי הסתייגויות, הצעד השישי השיג אותי. לא הייתי צריך לעשות דבר נוסף. הייתי "נכון לחלוטין כי אלוקים ישחרר אותי מפגם זה באופיי", ואז יכולתי כמובן לעשות את הצעד השביעי "ביקשנוהו בענווה שישחרר אותנו מפגמים אלו".

בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, היום הזה עבר ואני עדיין שפוי, מחובר ונקי.

הערכת המעשים

לא יזלזל כלל וכלל במעשים הטובים שעשה בענין הזה, אלא אדרבא יעודד את עצמו תמיד כמה חשוב כל הצלחה אישית וכל וויתור עבור הנושא הזה על אף המכשולות הרבים. וכעי"ז כתב גם הסטייפלר זצ"ל (קריינא דאיגרתא תחילת ח"א יב – טו) לגבי עוון הברית, שחז"ל הרבו להזהיר על ענין זה באזהרות חמורות כיון שרצו לעצור בעד החוטא שידע את חומר הענין, אבל צריך גם לידע גודל שבח הנזהר בזה, שאע"פ שנכשל כמה פעמים מ"מ אם לעומת זה הרבה פעמים מנצח ומתגבר על תאוותו אז באותו פעם הרי הוא ממשיך אור הקדושה על עצמו ועל העולמות באופן קדוש מאד מאד וכו' ואין לשער גודל רוממות קדושת זה האדם הכובש תאוותו בזמן תוקפו וכו'.