חדש! סדנאות בשמור עיניך

החברים שלומי וחיים מארגנים סדנאות לחברי שמור עיניך. בימי חמישי, פעם בחודש. הסדנאות יתקיימו בירושלים בימי חמישי בשעות 18:00-20:00. הסדנה הראשונה תתקיים כבר ביום חמישי הקרוב, בנושא "כנות - שיתוף או דיווח", ותועבר על-ידי החבר נועם.

דמי השתתפות: 20 ש"ח בהרשמה מראש (עד יום שלישי), 25 ש"ח לאחר מכן.

הרשמה ופרטים אצל המזכירים בטלפון בקבוצות החיות והטלפוניות.

גישה שגויה

היה לך כבר יום כזה שבו נראה שהכל עובד נגדך? האם יש לך תקופות שבהן אתה כל-כך עסוק בעשיית חשבון-נפש של אחרים, שבקושי אתה יכול לסבול את עצמך? מה קורה כשאתה צועק על חבר-לעבודה או על אדם אהוב, בלי שום סיבה? כשאנו במצב-רוח כזה, אנו חייבים לנקוט פעולה. בכל רגע במשך היום, אנו יכולים לפרוש לכמה רגעים ולעשות חשבון-נפש נקודתי. אנו בודקים כיצד אנו מגיבים על מצבים חיצוניים ועל אנשים אחרים. יתכן שכך נגלה שאנו סובלים מגישה שלילית, דבר שמוכר לנו מהעבר.

לחיות פשוט - ממש לא פשוט

כשהייתי ילד המחשבות על מה אעשה כשאהיה גדול העסיקו אותי לא מעט. מה כבר יכול להבין ילד במהותן של מחשבות אודות העתיד? בגישה ילדותית נאיבית רציתי להיות הטוב ביותר. נדמה לי שהיה לי די ברור שזה מה שיקרה. מה, אני? האם ייתכן שלא אצליח להגשים את השאיפות הגדולות ביותר? אותן שאיפות לא היו כל כך מה שאני רציתי להיות אלא מה שהבנתי שאחרים רוצים שאהיה. הרצון להיות בסדר יחד עם הכמיהה לרצות את ההורים היוו את סך כל הרצונות שלי.

התפיסה הילדותית הזו הלכה ותפחה יחד עם הגיל. כשהצלחתי להבין על פי דרכי מהו ייעודו של אדם בעולם, גם אז היה לי ברור לחלוטין שאני הולך על זה. שלא יהיה משהו שימנע ממני להשיג את השלמות ממש בהתגלמותה. בתמימות נוגעת ללב הצבתי לי בראש את הדמויות ההירואיות של גדולי ישראל ושאפתי להידמות להן. טיפת האובייקטיביות שהייתה בי הייתה מציקה מעת לעת מציבה בפני את הפער ההולך וגדל.

השאיפות הגדולות שהיו לי היו ניגוד חריף מדי למי שהייתי בפועל. לו הייתה התאמה כלשהי בין שני הקצוות היה לי קל יותר. הפער הלך וגדל והייאוש שבא בעקבותיו רק הרחיק את הסיכויים להיות משהו טוב באמצע. במקום לקבל את מי שאני, להבין את הקשיים שאני מתמודד איתם ולעשות בכל זאת את מה שכן יכולתי, הפכתי לפקעת של ייאוש ותסכול. חוסר הקבלה של מצבי הביא אותי לשמור בכל מחיר על חיצוניות מעושה שלא שיקפה מאומה כמעט את מה שהתחולל בתוכי.

די ברור גם מדוע היה לי כל כך קשה להפנים שיש לי בעיה קשה כל כך בתחום התאווה ולבקש עזרה. שנים ארוכות מדי הסתובבתי עם זה לבד עד כדי התפרקות רגשית מזעזעת. הכתובת הייתה על הקיר שנים רבות, זועקת באותיות קידוש לבנה אבל אני לא הפנמתי. היה זה סוג של הכחשה עצמית. מה, אני יוותר על החלום להיות גדול הדור בכבודו ובעצמו? והחזון איש, וגדולי הדור כידוע לא היו מאוננים סדרתיים, גם לא מכורים לתאווה...

ההכרה במציאות האמיתית שלי הייתה כרוכה בהפנמה של העובדות ושל המצב כפי שהוא באמת. היא נמשכה זמן רב ועדיין נמשכת. הייתי צריך לחוות סוג של אבל על אישיות דמיונית שאימצתי לעצמי, אישיות פיקטיבית שסירבתי להיפרד ממנה. שכל עוד סירבתי להשיל מעלי את תעתועיה לא יכולתי להתחיל ולהיות מי שאני באמת. עם כל הכאב הכרוך בכך הייתי חייב להסתכל על עצמי במראה ולעשות חושבים מחדש. להבין שגם אם לא הגעתי לאותם פסגות דמיוניות אולי, הדברים שכן עשיתי והשגתי מתאימים יותר לאישיותי. הייתי חייב להתחיל להתאים את השאיפות לאישיות החדשה שגיליתי בתוכי.

כמו שהמלחמה העיקשת בתאווה לא רק שלא השיגה דבר אלא החריפה את ההתמכרות, כך בדיוק קרה גם עם השאיפות חסרות הפרופורציה בתחומים אחרים. כל עוד הצבתי לי מטרות לא ריאליות שלא יכולתי להגיע אליהן הייתה התוצאה בלתי נמנעת, תסכול. נורא מתסכל לסחוט את דוושת הדלק במכונית ולהתאכזב בכל פעם מחדש מדוע היא איננה ממריאה למרומים... סביר יותר שהעניין יסתיים בתאונה קטלנית מאשר המראה כלשהי. כך זה כשאני משלה את עצמי בקשר למי שאני.

הרבה יותר קל לכתוב את זה מלחיות כך בפועל אבל טיפת הניסיון שיש לי מוכיחה שכשעושים את זה אחרת זה גם מצליח. שנים רבות שאני רוצה בכל מאודי להקפיד יותר על הלכות, ללמוד יותר, להספיק ובעצם לסיים את כל התורה כולה. שנים רבות שאני ממש לא בכיוון ושנים רבות שאני מיואש, כאוב ומתוסכל מכך. למעשה יש לי בהחלט כמה תחומים שכן עשיתי בהם משהו ואפילו גם למדתי. אבל כל עוד אני נאחז באובססיה בשאיפות ההן אני לא מצליח לעשות משהו בצורה נורמלית היות ותמיד צצות להן המחשבות המדכאות אודות מה שהייתי צריך לעשות. זה גורם קצר באישיות שלי ומנטרל את האפשרות לעשות גם את המעט. רק כשאני מקבל את עצמי כמו שאני עכשיו אני מצליח להתאים את היכולות שלי לאפשרויות העשיה.

יתכן בהחלט שיכולתי ואני יכול לעשות יותר, אבל כשאני רוצה להתחיל לבנות משהו יציב כל המחשבות ההם רק מזיקות ומשיגות את המטרה ההפוכה. אני מומחה בניצול העבר כדי להרוס את ההווה ואת העתיד... אם יש תועלת בהתבוננות אחורה היא רק כדי לתקן את הדברים ולא כדי להמשיך ולהרוס.

לחיות נורמלי במצבי היום, משמע לחיות פשוט. פשטות היא המילה שהייתה עבורי הנורא מכל, היא סימלה את הרדידות והייאוש מכל השאיפות הגדולות ההן. בפועל היא כנראה משהו גבוה לגמרי. סוג של ענווה וקבלת המציאות. רק עם אותה פשטות אני יכול להקפיד "רק" על כמה דקות קבועות כל יום של לימוד הלכה. או "רק" על הקפדה שלא להפסיד שום תפילה במניין. אלו דברים שמרוב "פשטותן" לא הקפדתי עליהם אף פעם בקביעות כי אני הרי מכוון הרבה יותר מכך... זה בסדר גמור לשאוף ליותר אבל בתנאי שאני מודע לעצמי בכל רגע נתון ומכלכל את שאיפותי ומעשי בהתאם.

ואיך שכחתי את השאיפה הגדולה ביותר שהייתה לי בעשרות השנים האחרונות, להישאר נקי. אז דווקא בתחום הזה יש לי כן בשורה, בכל הפשטות של העניין אני זוכה רק להיום להישאר נקי 436 יום. אולי דווקא בגלל ההבנה עד כמה אני צריך לחיות פשוט ו"רק" לא לפעול על התאווה...

מתנה גדולה

שיתוף קטן לאסירותודה גדולה.

הרצון להתאוות כידוע לא יעלם מאיתנו, אלו החיים שאלוקים רצה בשבילנו. אבל חוץ מהעבודה המתמשכת ורצופת העליות והמורדות במהלך התכנית בה זכיתי למתנות רבות, מדי כמה ימים יש לי פשוט מתנה נפלאה. אני מסיים את היום, חושב כמה רגעים לפני שאני נכנס למיטה ופתאום מגלה שלא הרגשתי צורך לצרוך תאוווה במהלך היום.

"היי, זה מוזר..", אני אומר לעצמי, "הרי היית ליד כל מיני מכשירים שיכלו לספק לך את זה.. לא התעורר בך בשלום שלב איזה רצון ללגום איזה משהו?"

ימים כאלה רק מחדדים אצלי את הנקודה שהתאווה אצלי היא לא הבעיה, היא הפתרון המעוות שמצאתי לעצמי לחסכים נפשיים אחרים שיש בתוכי. כאשר אני מתחבר לאלוקים בתחילת היום ע"י תפילה, מדטציה, שיחה עם חבר ומשתדל לשמור על רמת חיבור כזו במהלך היום אזי לא יהיה צורך בתאווה, לאותו היום.

כל יום הוא יום בפני עצמו, אם עבדתי טוב בתכנית אתמול לא מבטיח לי תוצאות היום אבל עצם הידיעה הזו שפשוט אפשר לעבור ימים שלמים בשפיות, כאדם, כבעל, כאבא בלי שישב לי משהו מאחורי הראש כמו "רק תסיים את זה או רק תחכה שאשתך תצא מהבית ותוכל לפרוק מול המחשב", עצם הידיעה הזו נותנת לי תקווה רבה ואסירותודה על כל הימים הנקיים והשפויים ובמיוחד על 273 הימים הרצופים האחרונים.

הערכת המעשים

לא יזלזל כלל וכלל במעשים הטובים שעשה בענין הזה, אלא אדרבא יעודד את עצמו תמיד כמה חשוב כל הצלחה אישית וכל וויתור עבור הנושא הזה על אף המכשולות הרבים. וכעי"ז כתב גם הסטייפלר זצ"ל (קריינא דאיגרתא תחילת ח"א יב – טו) לגבי עוון הברית, שחז"ל הרבו להזהיר על ענין זה באזהרות חמורות כיון שרצו לעצור בעד החוטא שידע את חומר הענין, אבל צריך גם לידע גודל שבח הנזהר בזה, שאע"פ שנכשל כמה פעמים מ"מ אם לעומת זה הרבה פעמים מנצח ומתגבר על תאוותו אז באותו פעם הרי הוא ממשיך אור הקדושה על עצמו ועל העולמות באופן קדוש מאד מאד וכו' ואין לשער גודל רוממות קדושת זה האדם הכובש תאוותו בזמן תוקפו וכו'.