מסע בין עולמות
מה כבר צריך בן אדם אם לא קצת שלווה. אותה מילת הקסם שלמענה מתגלגלים אנשים בכל קצוות הגלובוס, מסתכנים במפולות שלגים, מתרפקים על דתות ואמונות נידחות ומה לא. למרבה האירוניה אני יכולים לעשות את הדברים הכי רחוקים משלווה כדי להשיג אותה כביכול, בו בזמן שהיא נמצאת במקום הכי קרוב אלי, בתוך המוח. שלווה היא איזון מערכות כללי, מעין הרמוניה של כל הכוחות כולם. כל הפרה של האיזון הנפשי, רגשי. מטלטלת וגורמת לחוסר שקט.
כדי להיות באיזון המתאים צריך להיות אדם רגיל עם מינון מדויק ומתאים של כל הרגשות והתחושות, מכל דבר קצת. לכל תכונה ונטיה יש את התועלת שהיא מביאה לחיים. הפחד למשל חיוני כדי שלא נעשה מעשים חסרי אחריות, כך גם שאר התכונות. כשיש עודף ממשהו מתחילים הדברים להשתבש. המח מאבד את כושר השיפוט האובייקטיבי ומייצר תגובות לא מידתיות. כך קורה שאני מפרש סיטואציות בחיי בצורה לא נכונה ומגיב אליהן בהתאם, לאחר מעשה אני מוכה הלם, צער, חרטה, ואשמה. מה שמביא אותי לשרשרת תגובות נוספות שגם הם כמובן בטעות מקורם וחוזר חלילה... כך נראים להם חיים המנוהלים ביד רמה על ידי פגמי אופי.
מאז ומעולם למשל, חלמתי להיות אחד ומיוחד, משהו בסגנון של גדול הדור ממש ואם לא הוא אז הסגן שלו... פחות מזה היה נראה לי כישלון מוחלט של חיי. השאיפה שכה נופחה בתוכי במשך השנים הפכה לאובססיה של ממש למשהו לא ריאלי לחלוטין שהתנפץ בתוכי פעם אחר פעם והרס כל חלקת תקווה טובה. מבט מפוכח היה מווסת בתוכי את השאיפות ומתאימם ליכולות האמתיות שלי שהיו די בסדר אם כי לא מרעישות במיוחד. לא חשבתי אף פעם על מי ומה שאני באמת רק ניסיתי להיות מישהו אחר. כל זה נעשה בסערה גדולה וטלטול רגשות מחריד. כל התפרצות וולקנית שכזו העצימה את גבהו של הר הגעש בתוכי. התסכול הפך למהותי הפנימית ולחלק בלתי נפרד מאישיותי. כל הסתערות על יעד שכשלה הדביקה תווית כישלון נוספת על חיי.
כאשר החיים הופכים לעיסה דביקה ומרירה יש צורך נואש לאלתר מקום חילופי, שם הכל מתנהל על מי מנוחות. מכיון שלאן שלא הלכתי הלך איתי גם המח שלי, היה צורך לייצר את אותו מקום אוטופי ממש בתוככי מוחי והוא נמצא עד מהרה בדמות התאווה. החוויה הייתה צריכה להיות מסעירה ומרגשת במיוחד כדי שתוכל לדחוק הצידה את שאר התחושות והמחשבות כולם, לא להשאיר מקום לכלום. להישאב לחלוטין אל הטריפ הממכר ולשכוח מהכל... את זה התאווה יודעת לתת ובגדול. היא העתיקה אותי ממחוזות הייאוש והחידלון אל נופיו הפראיים של השומקום, שובה את מוחי בקסמיו הדמיוניים ומשכיחה ממני לרגעים ספורים את מי שאני ומי שרציתי להיות.
ואז כמו מתוך חלום מתוק באה ההתפקחות. כמו ילד אומלל ועני הנרדם מתוך רעב מכרסם ומשייט בחלומו במסעדת פלאים. אוכל מלא פיו מכל מעדני המלכים ומענג את נפשו מכל טוב עד ליקיצה המכאיבה המחזירה אותו באכזריות לנפשו המיוסרת וגופו המשווע לפרוסת לחם יבש. לו הייתה התאווה סוערת ומקסימה פחות או אז היה גם הפער בינה לבין המציאות מכאיב פחות. יותר ממה שהתאווה עצמה רעה ומסוכנת, רעה ומסוכנת עוד יותר אותה מצגת שווא של בריחה דמיונית מהחיים עצמם, סוג של אשליה הרסנית.
למרבה הצער נוצר מצב כמעט בלתי אפשרי. חיי ה"רגילים" היו לא ריאליים כמו החיים אליהם ברחתי, לאן עוד נותר לי לברוח? לא נעים לגלות שלדבר ההוא שנקרא "אני" אין ממש מקום בעולם. החיים הפכו ללונה פארק ענק. נזרקתי ממתקן אחד לשני מחפש ריגושים כדי לא לעצור לרגע ולהרגיש את ראשי המתפוצץ מכאבים והוא כאב נורא.
עם כל הכאב הנורא שבעצירה לא הייתה ברירה אחרת. כל עוד המשכתי לשבת על רכבת ההרים המטורפת לא היה סיכוי להפסיק את מסע הטירוף. הבריחה מהכאב אל מה שמייצר אותו שוב ושוב לא הייתה עוצרת את מחול השדים לעולם.
היה צריך לעצור את הכל ולעמוד בצד. להרגיש את הלמות הפטישים ברקות ולדעת שעם כל הכאב הנורא זהו העולם השפוי שעלי לחיות בתוכו. כואב, מייסר, מטלטל וסוער אבל אלו הם החיים עצמם. לדעת שהחורבה הזו היא ביתי ומבצרי על שלל חסרונותיה. שעלי להתחיל לשפץ אותה מהמסד עד הטפחות בעבודה מאומצת ויסודית כדי שיהיה לי באמת היכן להניח את עצמי. כל אלטרנטיבה אחרת לא תביא את הפתרון המושלם.
אין תחליף לחיים בתוך העולם האמתי שלי, להיות מי שאני באמת. לחיות את החיים שלי ולהתמודד עם האתגרים שהם מספקים גם אם זה כרוך בקשיים. שלווה איננה חיים ללא התמודדויות אלא התנהגות נכונה ורגועה בכל מצב. אין אפשרות להבטיח תמיד את כל מה שאנחנו רוצים אבל יש דרך לקבל ולהתמודד עם כל דבר בצורה הנכונה. זה מה שנותן את תחושת היציבות ובעיקר לחיות רק בעולם אחד ריאלי, העולם שלי.
