ו... נתחדש. הודעה מאת החבר 'אסירותודה':

אחרי תקופה שלא הייתי בפורום בקביעות, אני חוזר לפעילות ובמלוא העיזוז. תמיד ראיתי בפורום של "שמור עינך" את הפינה האיכותית ביותר במרחבי הרשת. הצטערתי כשלא הייתי פנוי מספיק לשהות כאן, ושמחתי כשנוצרו התנאים ויכולתי לשוב הנה.

ולא בכדי, טל של תחיית המתים ספון בין דפיו של בית החיים הזה. כן, בית חיים, כי חיים נולדים כאן. הכרתי ופגשתי לא מעט אנשים ומשפחות שהשתקמו דרך פנינת חמד מצילת החיים הנהדרת הזו.

ואני כאן היום, ומעכשיו והלאה, כדי לפגוש עוד חיים. חיים בכל מיני מצבים. חיים של עוזרים, ושל נעזרים. חיים הזקוקים לעידוד, וחיים מעודדים. חיים של תומכים, ושל נתמכים.  חיים של גומלי חסדים ושל נגמלים. חיים שתהא בנו ולנו אהבה ושנאהב.

אני מזמין אתכם למסע ברכבת עדן ייחודית מאין כמוה. עלו עליה. צפירתה נשאת כעת ברמה מבשרת: "אנחנו איתנו. יש פיתרון".

אתם מוזמנים לפנות אלי לכל דבר. אשתדל לענות במהרה.

חזקו ואמצו אחיי.

אהבה

החיים הם ארץ בלתי נודעת בשבילי. האהבה היא הכלי שבו אני חוקר אותם. אתן בחופשיות את האהבה שקיבלתי.

מבחן כניעה נוסף

קראתי בספרות של הצעדים שקל לנו להיכנע במקומות בהם סבלנו מספיק, ואילו במקומות בהם לא סבלנו כל כך - הכניעה קשה יותר. זאת הסיבה בגללה היה לי קל להיכנע על התאווה, וקשה יותר להיכנע על החיים, ולכן כנראה הצעד הראשון נכתב בסדר הזה, קודם כל "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה", ורק לאחר מכן "וכי אבדה לנו השליטה על חיינו".

אז נכנעתי מול התאווה, וחשבתי שאני די משחרר את שאר החיים שלי מהצורך בשליטה, אבל מסתבר שנותר עוד מבצר שאותו אני לא מוכן לעזוב ולא מוכן להיכנע. בו מתבצרים מורדים נוספים בנפש שלי, והם מעדיפים למות מאשר להכנע. מדובר על היחס שלי אל אשתי.

דווקא בגלל שאשתי תמיד כל כך נוחה אליי וטובה אליי, קל לי לנסות לשלוט בה מבלי שאני ירגיש שמה שאני עושה זה שליטה נטו. בספר הגדול בתיאור של הצעד השלישי כתוב שבנסיונות שלנו לשלוט באחרים אנחנו יכולים להיות נחמדים ורגישים, אבל יכולים גם להיות אכזרים ובלתי כנים. בדרך כלל מספיק לי להיות נחמד ורגיש כדי לשלוט בה, ועדיין זאת תהיה שליטה לכל דבר וענין.

הנה הדוגמא האחרונה. ביום חמישי בלילה ניסיתי לעזור לאשתי בהכנות לשבת, אבל כשראיתי שהדברים לא מסתדרים כפי שרציתי - לא שחררתי אלא ניסיתי חזק יותר. עשיתי את זה בנחמדות ועם כוונות טובות, אבל זה לא שינה את המציאות: זה היה צורך בשליטה. כאשר הדברים לא הסתדרו - ניסיתי עם עוד יותר נחמדות ורצון לעזור, אבל בסוף כשגם זה לא עזר - התפוצצתי. עזבתי את המטבח בכעס על זה שהיא לא נותנת לי לעזור לה...

ביום שישי בבוקר, הדברים לא נהיו טובים יותר. והנסיונות שלי "לעזור לה", גרמו לי בסוף להתנהג בצורה פוגענית.

לא הסכמתי להיכנע ולא הסכמתי לוותר. וזה כמעט עלה לי בנקיות שלי. כי כשאני לא מוכן להכנע, אני מסתכן בנפשי. לא הבנתי שאלוקים מנהל את העולם וזה אומר שהוא דואג גם לאשתי, בדיוק כפי שהוא דואג לי. כל מה שאני יכול וצריך לעשות זה לשחרר ולתת לו לעשות את העבודה שלו. 

העסק הסתבך כיון שאשתי גם היא כעת בהחלמה, ושם מלמדים אותה לדאוג לעצמה. אני רואה דברים שאני ניסיתי לשנות בה במשך שנים ללא הצלחה, משתנים במהירות בתוך ימים כשהיא בקשר עם חברות אחרות בתכנית אס-אנון, וזה כמובן פוגע לי באגו באופן אנוש. אני מתחבר לתיאור בפרק לנשים בספר הגדול, על הפגיעה שלהן כאשר הם רואות שהבעלים מחלימים בעזרת הקבוצה, במקום שבו הן נכשלו אחרי מאמצים כבירים של שנים ארוכות.

אז מה אני יכול לעשות כאשר האגו שלי נפגע במקום בו אני מנסה להמשיך לשלוט? רק להתאבד. תמות נפשי עם פלישתים או אולי משהו יותר הירואי כמו במצדה. אצלי זה היה תכנון של נפילה ענקית שבה אני "יעניש" את אשתי (חולה כבר אמרתי?) וכמובן יעניש גם את עצמי, וכך אוכל להתבוסס ברחמים העצמיים שלי וגם לשלוט בה שוב. החשבון היה פשוט: אני אפול בהתרסקות רצינית ומחרישת אוזניים, ואז אוכיח לה שאני רציני בכוונותי ובמחלה, ושלא כדאי לה לגלות סימני עצמאות אם היא רוצה שאשאר נקי. 

אבל אלוקים אוהב אותי. לא יודע איך ולמה, היה לי רגע שבו הבנתי שאני לא רוצה למות. הודיתי בפני אשתי שאני מונע מגאווה פגועה וזזתי. כאשר זזתי - נתתי מקום לאלוקים להיכנס.

עכשיו אני מבין שאני לא רוצה למות ולהתאבד. אני מעדיף להניף דגל לבן על המבצר שאני עדיין מנסה לשלוט בו. לתת לאשתי להתפתח בדרכה מבלי לנסות "לעזור" לה וגם לא להפריע לה. לתת לאלוקים לנהל את העולם הפרטי שלי.

מה חיפשתי במחוזות התאווה?

לכאורה התשובה על השאלה בכותרת היא פשוטה - חיפשתי תאווה. אבל כשהגעתי לתכנית הפתיעו אותי כשאמרו לי את אחד הדברים המוזרים ביותר ששמעתי בחיי. אמרו לי שבעצם חיפשתי את אלוקים...

איך לעזאזל אדם יכול לחפש את אלוקים ולהגיע אל התאווה? הלא זה יותר מוזר מאשר לחפש אתונות ולמצוא מלוכה (ומה גם שזה בדיוק הפוך). עד כמה שאני זוכר, אלוקים ותאווה זה בערך שני הדברים הכי הפוכים שיש, כאשר אלוקים ציווה עלינו שלא להשתמש בתאווה בצורה שבה השתמשתי, ובכלל אלוקים מתקשר אצלי לרוחניות, תורה ומצוות וכן הלאה, ואילו תאווה - פויה, איכס, עדיף לא לחשוב על זה בכלל.

לאחרונה שמעתי מחבר (לא מכור) הסבר מעניין על הנושא הזה, ואשתדל לשתף בו.

כולנו מכירים את הילד שצריך הכי הרבה צומי במשפחה, והוא כמובן הילד שמתנהג הכי גרוע והוא הכי מופרע בכיתה. למה הוא עושה את זה אם הוא מחפש צומי? האם הוא איננו מבין שבהתנהגות הזאת הוא מרחיק ממנו את תשומת הלב אליה הוא כה זקוק? וכאשר הילד מתבגר והופך לנער בגיל הטיפש-עשרה, הדבר היחיד שהוא רוצה זה שיקבלו אותו כמו שהוא. ומה הוא עושה כדי להשיג את המטרה הזאת? קונה את הבגדים הכי מוזרים שיש ועושה בלי סוף צרות. איך אפשר לקבל אותו כשהוא מתנהג כך? מילא אם היה מתנהג יפה, אולי היה שייך, אבל במציאות העכשוית הוא הופך את זה לבלתי אפשרי.

אבל גם הילד וגם הנער (וגם אני המכור לתאווה) רוצים באמת ובתמים משהו, וישנה בעיה בדרך אל המטרה. הילד רוצה תשומת לב ובטעות הוא עושה את הפעולות הלא נכונות, אבל האמת היא שהוא גם משיג את מטרתו. הוא מקבל תשומת לב שלילית. נכון שתשומת הלב הזאת היא לא הבחירה הראשונה עבורו, אבל בשורה התחתונה - התייחסו אליו ונתנו לו את מה שהוא חיפש, גם אם זה היה בצורה של עונשים וצעקות.

הנער שרוצה שיקבלו אותו, אז הוא עושה את כל הטעויות בדרך לכך, אבל האמת היא שזה לא כל כך נכון כי הנקודה הפנימית שלו היא שהוא איננו מעוניין סתם בקבלה אלא דורש שיקבלו אותו כפי שהוא, ושיאהבו אותו באמת בלי קשר לאיך הוא מתנהג או איך הוא מתלבש.  אז הוא ילבש את הבגדים הכי מוזרים ויעשה את כל הצרות האפשריות, וכל ההתנהגות שלו צועקת שהוא רוצה שלא יקבלו אותו אלא יזרקו אותו מכל המדרגות, אבל אם נסתכל על מה שמסתתר מאחרי המעשים האלו, נראה כמיהה עצומה לכך שיקבלו אותו ויעניקו לו אהבה.

ואני לא שונה מהם. במשך שנים חיפשתי את אלוקים, וכשלא מצאתי אותו הלכתי לקצה הכי רחוק שיש. שם הרגשתי את כף הקלע, כאשר כל נפילה הביאה אותי להרגשת הריחוק מאלוקים (הרגשה שאדם רגיל לא חווה אותה, ובודאי שלא בעוצמות ובתדירות שחווה אותה המכור למין), וכל נפילה הביאה אותי גם לנסיון להתקרב אל אלוקים. שוב ושוב הייתי במעגל הקסמים בו אני מתרחק ומתקרב, מתרחק ומתקרב, ובעצם צעקתי אל אלוקים: אני רוצה להתקרב אליך, תעזור לי! 

כל נפילה היתה זעקה של הנשמה שמרגישה את החלל והריקנות, ובלית ברירה מתמלאת מתאווה, כאותו נער המתחצף על מנת לקבל אהבה. ורגע אחרי הנפילה הגיעה שוב התחושה שפעם נוספת לא מצאתי את מה שחיפשתי. והמעגל הזה לא ייפסק עד שאמצא את אלוקים, אז סוף סוף אמצא מנוח לעצמי. 

מי יתן ואמצא אותו היום.

שכר גדול

ולא זו בלבד, אלא כך אמר הגרי"א וויינטרויב זצוק"ל לאחד שתינה בפניו את צערו בענינים אלו: "אין לך מושג כמה שכר מקבל האדם על כל רגע ורגע של מלחמה עם היצר אע"פ שבסוף נתגבר עליו יצרו ונכשל". וזה כעין מה שכתב הח"ח זצ"ל לגבי 'אנו עמלים והם עמלים' שהם אין להם אלא לפי התוצאות ואין שום נפק"מ כמה עמל הושקע בדבר, אבל אנו מקבלים שכר על כל נקודה של עמל, בלי שום מבט על התוצאות.