תנו לי חילושים
מדי פעם צצה בפורום כותרת "נפלתי, תחזקו אותי", "אני עומד ליפול, בבקשה תנו לי חיזוקים". אני מבין לגמרי את הצורך הזה, ולא מתווכח או מותח ביקורת על הסוג הזה של פוסטים. אבל בשורות הבאות אני רוצה לשתף אתכם בחוויה האישית שלי כשאני קורא משפטים כאלה.
כל החיים חשבתי שזו הבעיה שלי: שאני לא מספיק חזק. שאין לי די ביטחון עצמי, שאני לא מאמין בעצמי, שאין לי אמון בטוב שבתוכי שהוא ודאי עמוק וגדול יותר מכל רע. ולכן כל המאמצים הופנו לשם: לחזק את הביטחון בניצחון של הטוב. מה לא עשיתי: למדתי את כל התורות הכי מחזקות, כתבתי על זה, הרציתי לאחרים. השתדלתי לעסוק בדברים יצירתיים שיגבירו את הביטחון העצמי שלי. שיננתי מנטרות "כן, אני יכול!", ניערתי את הראש כל פעם שמחשבת ייאוש התגנבה לתוכו. ברסלב, חב"ד, הרב קוק, קרליבך, איז'ביצא, בעל שם טוב, פסיכולוגים אלטרנטיביים, ניו אייג' – מכולם אני יכול לצטט תורות ומחקרים שמראים שזו הדרך לחיים שלמים ומספקים, ואין בלתה.
עזרה לזה מאוד הסביבה התרבותית שאני חי בה. גם הסביבה הדתית שלי, שעוסקת הרבה יותר בחיזוק הטוב מאשר במלחמה ברע, וגם התרבות הכללית, שמדברת על העצמה אישית ואמונה בכוחות הפנימיים האינסופיים שלי. זכיתי גם לאישה שמאמינה וחיה ככה, ולחברים ובני משפחה קרובים נוספים שזה לחם חוקם.
אבל זה לא עזר. לא רק שזה לא עזר, במקרים מסוימים זה אפילו הזיק. כי המחלה שלי גרמה לי לספוח לתוכי את כל הדיבורים על ההעצמה האישית והאמון בעצמי ולהשתמש בהם לנפח את האגו שלי. התרחקתי מכל טקסט שהדגיש את אפסות האדם, ואפילו הרגשתי שאני עושה מצווה, כי היום אסור כבר לחשוב ככה, וזה מזיק. אמון בעצמי הפך לריכוז עצמי. ביטחון עצמי הפך לאי ביטחון בשום אדם חוץ ממני. חשיבה חיובית הפכה לחשיבה בלתי מציאותית. אמונה ותקווה הפכו לססמאות בחירות נבובות. יצירתיות הפכה לאי יכולת לחיות חיים שגרתיים ו"משעממים". אמונה בטוב הפכה לאי הכרה במציאות הרע. "האהבה תנצח" הפכה לחוסר יכולת להיאבק למען הטוב.
מה שעזר לי לצאת מהפלונטר הזה הוא ההבנה שעבורי, כל זה לא עובד. מה שאני עם האגו הגדול שלי זקוק לו זו הכנעה ולא העצמה. יותר טוב לי להבין שאין לי בכלל כוח, מאשר שאני לא מנצל מספיק את הכוחות שלי. יותר טוב לי להבין שאני חסר אונים מאשר לחשוב שעם עוד קצת מאמץ הכול יהיה בסדר. כי כשאני נכנע ומודה שאני חסר אונים, אני מאפשר לאלקים להיכנס לתמונה ולקחת את זה ממני. ואילו כשאני מתחזק ונאבק וחושב שאני יכול, אז אלקים זז הצדה, כדי לא להפריע לי.
זה היה מהפך תודעתי מאוד קשה עבורי. הרגשתי ממש כופר. אבל זה גם היה מאוד משחרר. סוף סוף אני יכול להרשות לעצמי לנוח. להיות ילד קטן ומסכן שלא יכול. לא להרגיש רגשות אשמה על הכישלונות שלי, ולא להילחם על כל פירור קרדיט על ההצלחות.
אני יודע, לא כולם כמוני. רוב האנשים באמת זקוקים לחיזוקים. אבל אני מכור. כשאני קורא כותרת מהסוג שציטטתי למעלה, אני מחייך לעצמי חיוך מריר, וחושב "אני דווקא צריך חילושים".
לקריאת הדיון המלא בפורום שמור עיניך לחץ כאן
