התקווה
איני מפוכח במיוחד או מחלים במיוחד בתקופה זו. ליתר דיוק. אני מרגיש די גרוע. משהו התנקז בשבועות האחרונים בהם מעדתי וחיפשתי פורנו באופן תקופתי (פעם בשבוע שבועיים) אך מיד כשהדברים הגיעו לידי ממשות מחקתי ועצרתי בפחד ליפול, שבר אותי, והחל לכרסם בתחושתי שאכן משהו השתנה לי בחיים לבלי שוב בשלוש וחצי השנים האחרונות
הספונסר שלי עודד אותי להיזכר בתקופות התקווה.
מקווה שיעזור לכם, לי, בטוח, חשוב לקרוא את זה, ועוד יותר חשוב להאמין בזה.
***
פעם לא היו הפרדות, הכל היה בלול בהכל. הגמרא בנפילות. הנפילות בגמרא. הפחד בתקווה. והתקווה בפחד. הזוגיות במחלה והמחלה בזוגיות.
הכל היה קשור בהכל, אבל כמו מן סלט כזה. משהו בי פחד ליפול, ולכן הוא למד, משהו בי נסה להיות נאמן, ולכן ריציתי את אשתי, משהו בי גם היה נאמן, ולכן הרגשתי אשמה שאני בוגד בה, משהו בי גם אהב תורה, ולכן הרגיש רע שאני נופל לפני שיעור הלכה ואז הולך כאילו לא קרה כלום, משהו בי רצה לצעוק ולספר לכולם, ומשהו בי התבייש והרגיש שהקץ יבוא עם מישהו ידע, בדגש על אשתי.
משהו בי רצה לצעוק מכאב, ומשהו בי הרגיש שצעקה כזו, אם תפרוץ, תישמע מסוף העולם ועד סופו, ושחייבים להמשיך הלאה.
ומעבר להכל, ומעל הכל ומסביב להכל עמד הקשר שלי איתו. היודע ועד. המגע איתו לווה באשמה על עצם החיים. הכנות שהרגשתי שאני לא יכול להתחמק ממנה, לוותה בתחושת דין חריפה. ללא מוצא. ללא בריחה. ללא יכולת לסגת. ללא יכולת להצטדק. רק לברוח. להסב פני. להעלים את זה. לבכות. לצעוק בתוך הראש בתפילה. לצעוק בתוך האוטו. להתוודות. להודות במעללי אבל לא להאמין ביכולת שלי לשנותם.
להתפלל. לנסות במעין מחווה של ייאוש. להרגיש במקווה שהפעם זה יהיה אחרת. לבכות כל תפילת יום כיפור מהרגע שהתחילה תפילת לחש ועד סופה. להרגיש שאני מאבד את צלם האלוהים שבי.
ובמקביל, באופן פלאי, ללמוד תורה, לסכם שיעורי עיון מורכבים בצלילות, להעביר עליהם שיעורי חזרה מתומצתים ומאורגנים, ללמוד לימודים אקדמיים בשעות שאינן שעות, להצליח, לתפקד, להראות ברק וסקרנות, ונינוחות ואנרגיה. לשדר 'עסקים כרגיל'. לתמוך, להיות חבר, להיות בן זוג.
אבל כמו תולעת השני, שמכרסמת את האבנים המוצקות ביותר, הנוזל הלבן טשטש, ערבב, ריסק, הכאיב, שיתק את הצמיחה ואת האמון הפנימי שלי בעתיד טוב יותר.
לא. המחלה לא לקחה אותי רחוק. היא לקחה אותי פנימה.
פנימה, בור סוד שאינו מאבד טיפה של כאב, שלא פורק טיפה של מצוקה, ושפושט טלפיו ואומר: טהור אני, אהוב אני. אוהב אני.
אז כן, נכון, היו כמה בקיעים. בקיעים של כנות בהם שיתפתי את אשתי באופן חלקי, בקיעים של מגע עם הכאב בשיחות עם חבר טוב שהבין והזדהה, וגם בקיעים בשריון האשמה והשנאה העצמית שאפשרו לי להתנחם באורו של אבי שוכן התהומות, אבל מעולם לא נפתח הפתח. מעולם לא האיר האור על אותו חור שחור, או ליתר דיוק חור מוזר-לבנבן, דק ככפור על ליבי, אשר אינו מאפשר לי לחוות, להרגיש, להיות, ואשר ממלא בפחד שחור ומוצק אירועים יומיומיים כמו להיות לבד בבית, או ללכת לספריה העירונית, כמו גם אירועים גדולים ומרגשים כמו חתונה, או לידה.
המהפך העמוק ביותר בחיי, מלבד הניקיון, התרחש לאורך החודשים הראשונים שלי בתוכנית.
לסלט הזה, המשלב רגשות ומעשים, ותחושות, שמירר את חיי, נהיה פתאום פשר. נהיה לו שם. התמכרות. לתאווה. התמכרות ששולחת גרורות לאזורים לא לה, אשר מפצה על כאבים אך גם יוצרת אותם באותו הזמן. התמכרות ששורשה בקשר שלי עם עצמי ועם הרוחניות שלה, התמכרות שצבעה בשחור אפור דיכאוני מיואש את כל המגע שלי עם אבי שוכן התהומות. זה לא היה קל. כהבנתי לראשונה באופן רגשי מה קורה לי, מה אני עושה, מה עשיתי, עם מסירת הצעד הראשון, בכיתי בכל הדרך חזרה לביתי, כארבעים דקות. לא רק בכי של כאב ואובדן היה שם, אלא גם בכי של שחרור.
הפקעת הזו, החור השחור שכלאתי בתוך הלב שלי, הועמד על השולחן, ולא מוטט אותו, או אותי.
אבל זה לא היה רק שחרור. היה שם גם כאב. מה שהאמנתי בכל ליבי, בדלי הכבוד העצמי שלי, חלקי האישיות שהחזיקו את העמדה היציבה בחיי, שהתביישו והסמיקו מכל אזכור של מיניות כאומרים: מה לי ולזה, קרסו. החומות שהפרידו בין עובד אלוהים שניסיתי להיות, לאשר לא עבדו שהרגשתי שהייתי, נפלו.
כבר לא ידעתי למה אני מסוגל. כבר לא הבנתי מה אלוהים רוצה ממני. נשארתי עומד בחלל, שאינו שחור, ואינו לבן, אך ריקנות אפפה אותו מסביב. מה נשאר ממני, אם ההתמכרות לקחה הכל?
נשאר נתן במתנה. ניק בפורום. שם בקבוצה טלפונית. שהפך אט אט לשמי האמיתי עם המשך החשיפה שלי. נשארה אשתי שבחסדו של אלוהים קיבלה אותי גם ברגעים אלו, מתוך הבנה וידיעה של מה שאני עושה ועובר. ונשארו חברים. טלפונים או בפורום, שהפכו לדמויות המשמעותיות בחיי החדשים במהירות הבזק.
אי שם, לאחר כמה חודשים, הריקנות הזו החלה להתחלף בביטחון. משהו טוב מתרחש. משהו שמעניק לי תקווה לחיים אחרים.
התחלתי לחוות הפרדה בין אשמה רעילה לאחריות. התחלתי להתייחס לאלוהים כאל רב חסד ולא רק כאל דיין רחום המעניק לי בחסדיו עוד צ'אנס מתוך ידיעה שאני אאכזב אותו למרות הכל. התחלתי להיות פחות צמא לתאווה. ברגעים הקשים שהיו, התקשרתי. ברגעים השמחים, שיתפתי. התחלתי ללכת לטיפול נפשי פסיכולוגי, לעשות צעד ארבע, לשקם ולהשתקם.
ופתאום היא נעלמה לה. קניתי מחשב חדש, ללא חסימה. עבר יום, עברו יומיים, ולא הייתי צריך חסימה.
לא הייתי צריך חסימה.
לא הייתי צריך חסימה.
הדבר התרחש גם בסמרטפון חדש שקניתי לאחר התייעצות.
זה היה נס. והנס התרחש יום אחר יום. למשך תקופה ארוכה. בשלב כלשהו, כשהרגשתי דגדוגים מאחורי הראש שקוראים לי לנסות, ובאחד הימים כשהייתי קרוב מדי, נכנעתי ושמתי חסימה, אבל לא ניסיתי לפרוץ אותה.
נשארתי לבד בבית, שעות, ופתאום הבית היה בית. הייתה מנוחת הנפש. הפחד נעלם.
החל משלב זה, התחלתי לעשות את העבודה היסודית יותר. המיניות שלי עם אשתי דרשה שיקום, נעזרתי בטיפול כדי לפתח גישה משוחררת יותר, ובשילוב עם הדרכות הספונסר היא נעשתה למעשית ולא רק לתיאורטית.
התחלתי לעבוד באופן פנימי על ההתייחסות שלי למשפחה. לאחים. להורים.
לעשות בדק בית על היחס שלי לדמויות סמכות שאני מעריך. להתחיל להציב גבולות ולא רק לרצות. לקבל את מוגבלותי בתחומים שונים. לדעת לצחוק עליה, ועל המחלה, ועל הכל.
דברים השתנו.
החיים נעו. קרוב לגיל שלושים, משהו בכל אורח החיים שלי הולך ומשתנה.
החברים שליוו אותי בתחילת הדרך, הפכו לחברים קרובים, לאנשים שמכירים אותי מבפנים החוצה ובמחוץ פנימה. הסיפורים שלהם, חייהם, נעשו לחלק מחיי.
התחלתי לשתף חברים קרובים בתוכנית. בתקווה ובשינויים.
התחלתי לחלום על לספר להורים. אשתי הפכה לשותפת סוד למרבית חיי, ואף היא בשלב כלשהו התחילה לעשות צעדים.
משהו במכלול הגדול, נעשה מואר באור רך יותר. הכשרונות שלי החלו לבוא לידי ביטוי, לתאר באופן רגיש אך נוקב, לדבר באופן מדוייק אך אנושי, לכתוב באופן משוחרר אך חד, לנתח בלא לשפוט. להיות נוכח עם חיוך, אך גם להציב גבולות. להדריך באופן מעשי מתוך התכווננות לעקרונות רוחניים מופשטים.
ופתאום משהו החל לחרוק...
את ניתוח החריקה, והתגלגלותה מסוכות בשנה שעברה עד היום, אתאר בהמשך. כרגע, בעיקר רציתי להזכיר לעצמי, איפה הייתי במחלה ובהחלמה, לאן אני רוצה לחזור, ומה אני צריך לעשות כדי להגיע לשם.
תודה שאתם כאן איתי.
לדיון המלא בפורום שמור עיניך לחץ כאן
