זה מתחיל

הודי קבצן נכנס למכולת ומבקש מהמוכר: 'תן לי בבקשה שני ככרות לחם, לפני ש'זה מתחיל'. המוכר מרים גבה ומגיש לאיש את מבוקשו. 'תן לי גם אחד חלב ושתי תבנית ביצים לפני ש'זה מתחיל'.. המוכר כבר מסתקרן לדעת 'מה הולך להתחיל' אבל לא נעים לשאול. היהודי מצידו לא מתבייש וממשיך לבקש עוד ועוד מוצרים מהמוכר ולבסוף יוצא מהחנות מבלי לשלם.. המוכר רודף אחריו: 'הי סליחה!! מה עם הכסף? שכחת לשלם!!' - 'אוי, הנה זה מתחיל!' נאנח הקבצן...

הנחיה

איך אנו מתחילים את התהליך שבו אנו נותנים לאלוקים שינחה את חיינו? כשאנו מבקשים עצה בקשר למצב שמטריד אותנו, אנו מגלים שאלוקים פועל דרך אחרים. כשאנו משלימים עם כך שאין לנו את כל התשובות, אנו נפתחים לדעות שונות וחדשות. נכונות להיפטר מדעות ישנות, פותחת ערוץ להדרכה רוחנית, שתאיר את דרכנו.

זכוכית מגדלת - נקודת מבט

במשך זמן רב, שנים של שימוש בתאווה, חייתי עם כל מיני דברים לא נעימים אצלי ואצל הסובבים אותי ללא משמעות מיוחדת, ופתאום, ללא התרעה, דווקא לאחר שהתחלתי להיות נקי, פיתחתי קוצר רוח בולט לעובדה שהם בחיי. חשתי בעוינות של ממש, בחוסר נוחות גובר והולך, בושה ולא מעט אשמה, ראיתי את התהליך הזה מתרחש ביני לבין עצמי, בזוגיות, וגם בעבודה, המציאות המורכבת הזו הכריחה אותי להתבונן בדפוסי ההרגשה הללו ולהגיע למסקנה שברצוני לחלוק עימכם, הנני תקווה שיהיו הדברים לתועלת. 

מעבר להבנה הפשוטה שכרגע שאני פחות 'מסומם', יותר חי ונוכח, היה לי ברור שאיני מפותח רגשית, פשוט ללא יכולת להכיל דחיה, הפכתי לאדם חסר פורפורציות – מצד אחד עשיתי הכל כדי להתחבר לחיים, השקעתי בלי סוף אנרגיות, ולמרות שהתקדמתי, עדיין כאבתי, כהוגן. זבוב הפך בחלקיק שניה לפיל, נעלבתי מכל שטות, כילד קטן נפגעתי מילדי הקטן ('המיקרובּ' רץ לחבק את אשתי, לא אותי... הבנתם?) 

זה לא נגמר שם, הבוס שלי החמיא למישהו אחר, אוטומטית חשתי שאני פחוּת ערך, למה לי לא. בכל חודש חולק פרס 'עובד החודש', זכיתי, התאמצתי מאוד גם בחודש שלאחריו, וקיבלתי שוב את הפרס, בחודש השלישי, זכה עובד אחר... לא יכולתי לשאת את צריבת הכישלון. לימדו אותי שזהו הריכוז העצמי - סוג של שואב אדיר, בולען גדול מימדים שהתעלק לו על נשמתי. התפקיד שלו הוא לחסל, בתחילה את הסובבים אותי ולאחר מכן גם אותי, החור השחור שלא ניתן לאמוד את עוצמתו כי הכל קורס אל תוכו. 

דרך ללא מוצא זו הכאיבה לי מאוד, חייבה אותי ללמוד להביט נכון בכל סיטואציה, בעוד דרכים מההרגל שלי, יתכן שזה נשמע לכם מובן מאליו, לי לא, כמי שהתרגל לראות את העולם דרך חרך אחד בלבד, 'האני' בשלל התגלויותיו, זו היתה תגלית משמעותית עבורי, זאת האמת שלי... (קצת משונה בשביל שקרן שכמוני לבוא ולומר שיש לו אמת משלו...)

הפעם הראשונה שהבנתי שאפשר אחרת היתה כששמתי לב לשלט התלוי מעל לראשו של המטפל שלי 'שניים הביטו מהחלון - האחד ראה בוץ, השני שמיים'. כמי שראה רוב חייו הבוגרים בוץ (אל דאגה, כשלא ראיתיהו דאגתי שהוא יהיה) האמנתי לראשונה שאפשר לראות באמת שמיים, הסיפור בסוף הספר הגדול  - רופא אלכוהוליסט מתמכר – שינה אותי לחלוטין, אני לא מדבר רק על הציניות השנונה (חבר'ה, האיש תותח) בעיקר על המסר, האיש נגע בי באופן יוצא דופן.

בתחילה לא הבנתי מה הקטע שלו, הוא לוקח את אשתו למחלקה סגורה, והוא זה שנשאר שם... בכיתי כשקראתי על המוקסינים שלו, צחקתי עד דמעות כשתיאר את המפגש הראשון שלו עם פרנק האלכוהוליסט, בלעתי את הסיפור כולו בשקיקה, כממתק אהוב במיוחד, כשקראתי את מה שכתב על 'הקבלה' של המציאות, זה היה נשמע לי תלוש, רחוק מאוד מהמקום בו הייתי (זו התרופה המדוייקת לכל בעיותי היום) 

אבל יותר מכל התחברתי עם מה שכתב על 'המוח המגדיל' - מיקוד תשומת הלב בבעיה, הפך אותה לחמורה יותר, זה אני, כמי שהתרגל לפתור בעיות קטנות ולהשכיחן עם חמורות יותר, חשתי שהוא כותב עלי, רציתי את המשקפיים החדשים שהוא סיפר שרכשו עבורו ב A.A.  – להתמקד בפיתרון, בטוב. בגלל שבכל פעם שהתמקד במגרעות אופי של אשתו או של אחרים הם גדלו, כשהתמקד בתשובה, היא גם גדלה.

הבנתי הייטב על מה הוא מדבר, זה דיבר אלי במיוחד, כילד אהבתי מאוד לשחק עם זכוכית מגדלת, הייתי ממקד את אור השמש לנקודה צרה ככל האפשר וכך הייתי שורף את שמי (לא אסירותודה) על גבי קרשים (כן, גם של ספסלים ציבוריים) גם כשגדלתי ביולוגית המשכתי עם 'הזכוכית מגדלת', אבל זה לא היה משחק. כמניפולטור מומחה רכשתי מיומנות בזיהוי נקודות חולשה של בני אנוש והגדלתן, אשתי ניזוקה כהוגן, כשהכרתיה, לא חששה להשמיע את דבריה בקול רם, היא פרחה, לאחר נשואינו הייתי עובר על כל מילה, מעיר על משפט, מוציא לה את החשק להתארח, לא מתוך רוע, כך הרגשתי, פשוט הגדלתי את חוסר הטאקט שלה למימדים שכל בן אנוש היה נבוך מהם...

בנהמת ליבה זעקה, לא באמת משנה מה אומר וכיצד אנהג, בשבילך, זה תמיד לא יהיה טוב, ובתוכי ידעתי שהיא צודקת, כמה השתדלתי להסביר לה, לשנות אותה, משוכנע שאם היא רק תתפקד יותר טוב ארגע, והיא, עשתה מעל ומעבר, לא יודעת שאינה יכולה לרצות את מי שלעולם לא יהא מרוצה. לא קל היה לרכוש את נקודת המבט הנוספת, (בל"נ ארחיב עוד בפוסט שאפרסם– 'אומץ לשנות') להאמין ולהבין שהאינטרס שלי מאיר את נקודת המבט אישית, שתתכן עוד אמת, שהיא לא שלי, אבל היה משתלם. 

ברגע של חסד קיבלתי החלטה שאעשה מאמץ, אמיתי, שאחתור לשינוי. רצון להיטיב תמיד היה לי, רק שלא ידעתי איך, נכונות ביקשתי מהכח העליון וקיבלתי, כעת משהסבירו לי מה עלי לעשות, כשהיתה לי הכוונה לפעולה, יצאתי לדרך. כתבתי, המון. ערימות של ניירות יש לי בבית, מכל הסוגים, דפי דפדפת, דפי חשבונות (מינוס) בנק, קבלות של ניקוי יבש, 'בורשורים', ומעל לכל, מפיות נייר של בית הקפה 'ארומה'...        

לאחר כל התרחשות שטלטלה אותי רגשית התיישבתי לכתוב מה קרה, עובדות, הייתי נחוש להפיק לקח מחלים מהאירוע, לקח לי זמן אבל החיים שלי עברו למסלול אחר, הכתיבה לימדה אותי לחיות, להגיב, להרגיש. את עצמי ואת הסובבים אותי. בעשור השלישי לחיי, עם שערות על הפנים, אבא (לפחות בתיאוריה) תירגלתי מה שאנשים נורמלים יודעים לעשות אוטומטית - הפנמה של אירוע והסקת מסקנה שפויה ודרך פעולה נכונה תוך כדי תנועה - מה לעשות. זה אני. כדאי לי לקבל את המציאות.

אתן דוגמא – בני הראשון דהר, חציו לבוש מהמקלחת, נרגש, אבא, למה לא סיפרת לנו שקנית תוכי... ראיתי את ההתרגשות האמיתית שלו ולכן לא גיחכתי למראהו – עיניים קרועות לרווחה, גרב אחת לרגלו וחולצה בשלבי פרימת כפתורים מתקדמת, ונכנסתי אחריו לחדר האמבטיה, שם היבטי אלי עוף מדהים, קוקטייל מרשים רגוע לגמרי עם עין חצי פקוחה, ישב לו על המדף, לא מודע לחלוטין לדרמה שחולל בכניסתו הלא רשמית לביתנו.

שמחתי, מאוד, זה זמן שרציתי שתהיה לנו איזו חיית מחמד בביתנו, כמי שגדל בין בעלי חיים בשנות חייו הראשונות, התגעגעתי למגע ציפורניים עדינות על כף ידי... אשתי לא, בכלל לא, תעיף את 'הדבר הזה' החוצה מהבית סיננה (תבינו 'הדבר הזה' עולה כסף, בין 180 – 250 ₪) אין לי כח למחלות, כינים, ועוד שלל מרעין בישין, העפתי. 

למורת רוחם של ילדי, הבנתי את נקודת מבטה השונה. בזמן אמת. במקום להתכתש עימה סנגרתי עליה באוזני הילדים, ברגשות מעורבים, הודיתי לכח העליון שהפנה עבורי את 'זכוכית המגדלת' לכיוון הנכון - אני אוהב בעלי חיים, מה שבשבילי חיית מחמד (או כסף), בשבילה הוא צרה, חשתי את כאבה, פחדה, חוסר רצונה הואר, וגדל יותר מרצוני.

הזכוכית הגדילה אותי. תודה אבאל'ה. 

נ.ב היום אני מסוגל לראות שמיים, תכולים, ללא רבב.

מי אני ומה אני עושה

עוד קודם שהגעתי בכלל לתחילת הדרך להחלמה, היה רגע אחד מכונן עבורי, כאשר הפסיכולוג אליו הלכתי אמר לי שאני בעצם לא בדיוק אדם רגיל ויש לי איזו בעיה רצינית... עוד לא הבנתי את המשמעויות של זה ומה עושים הלאה, אבל בגדול כבר הבנתי שאני חולה. אחר כך שמעתי אנשים אומרים "אנחנו אנשים חולים שמנסים להחלים, לא אנשים רעים שמנסים להיות טובים", ומאוד התחברתי לזה. אני פשוט מאוד חולה, והעובדות יעידו על כך בלי בעיה. כשאני מסתכל על ההיסטוריה שלי ועל מה שעשיתי בעשרים השנים האחרונות, נראה ברור שאני פשוט אדם חולה, אין הסבר אחר לזה.

אבל יש כאלו שלא מוכנים לקבל את העובדה שהם חולים. האירוניה היא שאלו שמוכנים להכיר בכך שהם חולים, הם אלו שבפועל עובדים על ההחלמה שלהם וחיים את החיים בלי שהמחלה תהיה פעילה, ואילו אותם שמתכחשים למחלה הם אלו שבדרך כלל ממשיכים להשתמש בתאווה ולתת למחלה להתקיים ולשלוט בהם. אז כאשר היתה לי הברירה באיזה כיוון אני הולך - היה לי די ברור שאני מודה שאני חולה. קודם כל בגלל שזאת היתה המציאות, ושנית בגלל שהסכמתי לעשות ה-כ-ל כדי לצאת מהמצב שלי, ואם זה היה כולל להודות שרצחתי את רבין - הייתי עושה גם את זה, אז מה הבעיה להודות בכך שאני מכור?

אבל כדי להבין קצת יותר את הנקודה הזאת, אולי כדאי לשים לב להבדל שבין "להיות" לבין "לעשות". אני אומר שאני "סקסוהוליסט" וזה לא אומר שום דבר על מה שאני עושה אלא רק מגדיר מי אני. ההגדרה של "אני מכור" לא מתארת שום התנהגות. לכן אין כאן שום בושה וגם לא האשמה של אף אחד (חוץ מזה, בקבוצות אנחנו משתפים גם במעשים ולא מתביישים גם בזה, אבל זה כבר נושא אחר). אדם צריך לקחת אחריות על מעשיו אבל לא על מי שהוא. 

ביהדות אנחנו רואים את זה כל הזמן, כאשר מחד ברור שלאדם יש תאוות ורצונות שונים והתורה מכירה בכך ולא מבקשים מאיתנו להיות נזירים, ומאידך אף אחד לא מקבל כתירוץ את העובדה שה' ברא אותנו עם תאוות, בתור תירוץ למעשים. וכך זה גם בהתמכרות שאינה שונה משאר הדברים בחיים: מצד אחד אני מכור וזאת עובדה, וכך אשאר עד יומי האחרון בעולם הזה, וביחד עם זאת יש לי בחירה איך לפעול. העובדה שאני מכור לא שוללת ממני את הבחירה לעשות את הפעולות הנכונות כדי שההתמכרות לא תהיה פעילה, ולכן אני צריך ללכת לפגישות ולעבוד על הצעדים כל הזמן. אם אני לא עובד על ההחלמה שלי - אזי אני בבחירה נותן למחלה שלי לפרוץ ואז ברור שאין לי עליה שליטה והנפילה היא ענין בלתי נמנע לחלוטין.

לאף אדם - גם מי שאינו מכור - אין אפשרות לחיות בלי יצר הרע, אבל כן יש לאדם אפשרויות רבות לפעול כך שהיצר הרע לא ישלוט בו. או במילים אחרות: לכל אחד מאיתנו יש תאוות אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים לממש אותן. עבורי כמכור זה אותו דבר אלא שזה עובר צעד אחד נוסף, וזה לא נעצר בכך שישנה תאווה, אלא שאצלי אני לא יכול לעצור גם אם אני עושה את אותן פעולות שהאדם הרגיל ברחוב עושה והוא מצליח שלא ליפול. אבל גם לי נתן אלוקים אפשרויות רבות לפעול כך שההתמכרות לא תשלוט בי. השאלה היא האם אני מוכן להודות בכך שאני שונה מאנשים רגילים? אם לא - אני יכול לחזור ולנסות את מה שניסיתי עשרים שנה, אולי הפעם זה יצליח, מי יודע. אם כן - האם אני מוכן להבין שזה דורש ממני פעולות קבועות ויומיומיות (בדיוק כפי שאנשים אחרים שחולים במחלות פיזיות אחרות צריכים לעשות סדרת פעולות יומיות כדי לדאוג שהמחלה שלהם תישאר בשליטה)? ואם גם כאן התשובה חיובית, האם אני באמת מוכן לבצע את הפעולות האלו?

לי אישית, כאב מספיק היכן שהייתי, וכבר ראיתי את הסוף מתקרב במהירות כך שהתשובה על כל שאלה היא כן כן כן. ומה התשובה שלך?

לא למלחמה חזיתית

ואם המחשבה חוזרת על עצמה ואינה עוזבת אותו, אסור לריב עם המחשבה פנים אל פנים, כי המתאבק עם המנוול מתנוול ג"כ, אלא יעביר את מחשבתו למחשבה אחרת. אפשר לדבר עם אנשים או לשיר לעצמו איזה ניגון הכובש את לבו או לחזור פסוקי דזמרא וכיו"ב או לחשוב על איזה ענין מענייני העולם שתופס את מחשבתו. העיקר שיעצור את המחשבה ההיא, בלי להיכנס איתה למאבק חזיתי. מלה"ד לנוסע באופניים ומישהו עומד מולו, יש אופן אחד לכעוס ולהתחיל איתו דין ודברים שיתן לו לעבור, ויש אופן פשוט יותר לנסוע בצד ימין או שמאל ובזה נסתיים כל הענין. לעשות עסק מהעומד מולו, זה עצמו הנפילה.