המעלית מגיעה

שלשה שיכורים הגיעו לפסי הרכבת. האחד אומר 'תראו כמה מדרגות'.. השני אומר 'עזוב את המדרגות תראה איזה מעקה נמוך' והשלישי 'חבר'ה כדאי לברוח מהר, נראה לי שהמעלית מגיעה'...

לא לבד

הידידות של החברים האחרים בתוכנית היא מתנה שמחזקת את החיים. אושיט יד לידידות שמוצעת אליי, ואקבל אותה.

הגומל לחייבים טובות

היי שלום לך חבר יקר, אני פונה אליך כמי שהיה חלק מאחד המקומות המיוחדים ברחבי הרשת - פורום שמור עינך. אמנם הגעתי למקום הנהדר הזה קצת אחריך, אבל זה לא באמת כל כך משנה מי הגיע לפני מי, החשוב בעיני הוא שהיינו שותפים למשהו מאוד מיוחד, שקצת נעלם.

היו לך גם התלבטויות קשות (ואולי עדיין ישנן), בכל האמור בסוגיית החולה / חוטא. ראית בך רשע הזקוק לחזרה בתשובה אינטנסיבית. כשהצעתי לך לרכוש רפת עמוסת פרים לחטאת ודיר כבשים ואילים לשם אשם יכולתי לחוש שאותך זה לא מצחיק. כן, אשם. אלא מה?! אבל אחרי עוד כמה פוסטים / שיחות טלפוניות, התחלת להבין שהאשמה הזו רק מרחיקה אותך מאבא שבשמיים. שזה לא מה שהוא רוצה ממך כעת. נתת לעצמך צ'אנס והסכמת להניח לזה. ידעת שייתכן ויבוא יום ותידרש לסוגיה הזו, בנקודת הזמן ההיא קיבלת על עצמך להתקרב לאביך שבשמיים בלי להקריב לו קרבנות..

עוד אחת מהחוויות הזכורות לי ביותר בהקשר אליך היא ההתלבטות שלך סביב ההגעה לקבוצה חיה. נכון, אמרת לי, אני חולה, אבל מה עם העתיד שלי?! של הילדים שלי?! איך אני יכול לשחק איתו? לא יכולת לדמיין אותך נכנס לחדר מלא בכמוך. כשהצעתי לך לבוא אלי לבית שלי, יכולתי לשמוע איך הלסת שלך נופלת. ממני אתה גם מפחד, שאלתי אותך. ענית בכנות שכן, אבל באת. תפסת ביד המושטת בכל חוסר הכוח שלך. והשאר היסטוריה.

משלל סיבות נכונות וצודקות בשנה וחצי האחרונות הייתי בפורום מעט. היו לי כאמור סיבות טובות להיעדרותי. האמן לי, לא שיחקתי. העומסים הגדולים איתם התמודדתי יצרו אצלי חוסר קיצוני בזמן, והרשיתי לעצמי להזניח את פעילותי. עליתי לפורום לעיתים רחוקות, בעיקר כדי לכתוב כמה מילים במסע האישי שלי (בעיניים של אסירותודה), וכמעט שלא קראתי או הגבתי לאחרים. 

בבין הזמנים האחרון, כשהיו לי ימים רגועים יותר עליתי לפורום וכאב לי הלב. גן העדן הפך לשממה.

חברים חדשים צורחים הצילו ואין מי שעונה להם! הייתי המום! כשקראתי הודעה של אדם המעוניין לשלוח יד בנפשו (עשרים צפיות, ואפס! כן א-פ-ס-! תגובות) ידעתי שצריך לעשות מעשה. הורדתי מעצמי מחויבויות והפשלתי שרוולים. הבנתי שזה הזמן לפעולה. עת לעשות.

"לבד אתה יכול" - זה היה הדבר הראשון ששמעתי כשבאתי בהחלמה. וכאז כן עתה, גם היום איני יכול לבד. כן, אנחנו יודעים שיש דברים שהם לא משתנים. אני לא יכול לבד, ויש בפורום עוד שאינם יכולים לבד. אני זקוק לך. הם זקוקים לך. לזווית המיוחדת שלך. לניסיון הייחודי שלך. לחיים החדשים שלמדת לסגל לעצמך כאן. כן, אתה, שדרך ההחלמה הובילה אותך הרחק משמור עינך, יכול לתרום לרבים וכואבים הנמצאים באותו המקום בו היית אך לפני זמנים לא כל כך רחוקים. 

אנא, שב עם עצמך. בדוק מה ביכולתך לעשות, איך אתה "מחזיר" למקום שנתן לך. לצינור שהזרים חמצן לחייך. ויש מה לעשות. לא מעט. יש את הקבוצות הטלפוניות, יש את הפורום, ויש עוד דברים, אתה יכול למשל להיות חלק ממאגר של אנשים המוכנים להושיט יד בזמן אמת לחברים הנמצאים במצוקה. 

אולי תקבע לעצמך זמן קבוע בו תעלה לפורום תקרא ותגיב ותפיח חיים בעצמות היבשות... אולי תחליט (למרות שזו כבר לא "קבוצת הבית" שלך), מדי פעם תגיע לקבוצות החיות או תעלה לקבוצות הטלפוניות של שמור עינך... אותי למדו שמה שיישאר אצלי זה מה שאתן. אז נכון, אם אתה בהחלמה, סביר שאתה נותן בכל מיני מקומות, וזה יופי. אבל אנחנו יודעים שיש נתינה ויש נתינה. נתינה במקום בו נצלו חייך, אחרת. אין מה להשוותה, יש לה ארומה של אסירותודה חריפה יותר.

זו בדיוק הסיבה שמי שנעשה לו נס מברך "הגומל" והעובר במקום בו ניצלו חייו, מברך "שעשה לי נס" במקום הזה. אח שלי, בבקשה ממך, עבור מדי פעם במקום שגמל לך טוב. שהציל את חייך. יש מי שמחכה לברכה שלך.

לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן

אפס סובלנות לתאווה

בקבוצה החיה שבה אני משתתף, אנחנו מקדישים את הקבוצה הראשונה בכל חודש לקבוצת מסר, בה משתף אותנו חבר ותיק בסיפור האישי שלו, וחולק איתנו נסיון כח ותקוה. אתמול הגיע לקבוצה חבר מעיר אחרת, והוא כבש אותנו בפשטות בה הוא העביר את המסר שלו, בלי רעש וצלצולים, רק עם תשע שנים של נקיון ומפוכחות מינית, ובעיקר ניצחון גובר והולך על התאווה.

אחת הנקודות שמאוד הזדהיתי איתה בדברים שלו היתה הרעיון של "אפס סובלנות לתאווה". אבל לפני שאספר על הנסיון האישי שלי עם כך, חשוב להדגיש שלמרות שהמטרה היא אפס סובלנות לתאווה, לא מדובר על שלימות בשום פנים ואופן, אלא על תהליך. עצם הרעיון יכול לבלבל כאילו האימוץ שלו פירושו שמעכשיו ולהבא אני הופך לצדיק שלא מתמודד יותר, או לאחד שכל התמודדות מסתיימת בניצחון גמור, אבל למעשה מדובר על משהו אחר לגמרי. הרעיון של אפס סובלנות לתאווה הוא האידיאל אליו אני שואף וכלפיו אני בודק את עצמי, אבל במציאות אני אדם לא מושלם שאלוקים ברא כך שאני מתמודד ואמשיך להתמודד כל החיים, וכל זמן שאני מתקדם בתהליך - אני נמצא במקום בו אלוקים רוצה אותי.

אז מה זה בכל זאת אפס סובלנות לתאווה? זה אומר שמבחינתי הבעיה איננה אוננות או צפיה בפורנו או מה שזה לא יהיה, אלא הבעיה היא עצם השימוש בתאווה, גם אם מדובר רק על מבט ברחוב, ואפילו אם מדובר רק על כך שאני נותן לעצמי להתאוות בתוך הראש שלי. הנקודה היא שתאווה היא רעל עבורי, ולמרות שהרבה רעל יהרוג אותי יותר מהר מאשר קצת רעל, אבל גם קצת רעל יגרום לי למות (אולי רק אסבול יותר מהאיטיות של התהליך). במילים אחרות, הכוונה היא להעביר את המטרה המסומנת מ"מין" או "אוננות" למושג אחר שהוא "תאווה". 

כואב לראות חברים שנמצאים בתכנית ונקיים מבחינה טכנית, אבל הם ממשיכים לצרוך תאווה. זה לא כיף לראות אנשים שממשיכים לסבול למרות שהם משתתפים בקבוצות ועושים הרבה עבודה על עצמם, אבל הרבה פעמים הבעיה היא בעצם הסובלנות שהם מגלים כלפי השימוש בתאווה. זה דומה למכור לסמים קשים שממשיך לצרוך סמים קלים, ולא מבין למה הוא לא מרגיש טוב יותר, הרי הבעיה המרכזית שלו נפתרה! אבל למעשה הבעיה שלו היא עצם העובדה שבכל פעם שקשה לו הוא בורח אל מה שיספק לו הקלה במקום להתמודד, ואין הבדל מהותי בין סמים קשים לסמים קלים.

תאווה היא תאווה, ולא משנה באיזה צורה וסוג אנחנו צורכים אותה. זה קצת כמו החידה לילדים ששואלת מה יותר כבד: קילו נוצות או קילו ברזל... בסופו של דבר קילו זה קילו, וההבדל הוא רק שצריך נפח גדול יותר כדי להגיע לאותו קילו. תאווה זה שימוש, ושימוש פירושו סבל. השאלה האם אנחנו עושים את זה בכמות קטנה אבל עוצמתית, או בכמות גדולה ופחות קשה היא לא מהותית.

לכן, אם אנחנו רוצים מפוכחות ואת הרווח שיש לחיים של החלמה, אנחנו חייבים לשאוף לאפס סובלנות לתאווה.

לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן

לא למלחמה חזיתית

ואם המחשבה חוזרת על עצמה ואינה עוזבת אותו, אסור לריב עם המחשבה פנים אל פנים, כי המתאבק עם המנוול מתנוול ג"כ, אלא יעביר את מחשבתו למחשבה אחרת. אפשר לדבר עם אנשים או לשיר לעצמו איזה ניגון הכובש את לבו או לחזור פסוקי דזמרא וכיו"ב או לחשוב על איזה ענין מענייני העולם שתופס את מחשבתו. העיקר שיעצור את המחשבה ההיא, בלי להיכנס איתה למאבק חזיתי. מלה"ד לנוסע באופניים ומישהו עומד מולו, יש אופן אחד לכעוס ולהתחיל איתו דין ודברים שיתן לו לעבור, ויש אופן פשוט יותר לנסוע בצד ימין או שמאל ובזה נסתיים כל הענין. לעשות עסק מהעומד מולו, זה עצמו הנפילה.