אנונימיות במחלה ואנונימיות בהחלמה
להיות אני. פשוט. חי. מחובר. בלי לעשות חשבונות. בלי לחפש כוונות נסתרות. בלי לבדוק את הרושם אותו אני עושה על אחרים. פשוט להיות.
מפתיע עד כמה הרגעים שבהם אני מכוון כך מועטים בחיי.
אולי בעצם לא כל כך מפתיע. הרי אני מכור לתאווה – אדם שכמה לקשר אנושי, לחום, לתחושת קרבה, לאהבה; מרוב שאני צריך את זה, אני מחפש מכל הבא ליד, מבלה שעות על גבי שעות בחיפוש הקטע בסרט שבו אני מרגיש שאני יכול להיטמע ולחוש, למספר רגעים, את האיחוי והאחדות הזו עם אדם אחר, בגוף וברוח, מתוך חופש ושחרור שרק הפנטסיה יכולה לספק...כי באמת, בחיים האמיתיים, אני לא מאמין שאני ראוי, לאינטימיות אוהבת.
אז אולי לא מפתיע כל כך, שרק שם, בעולם ההוא, אני מוצא את החיים המשוחררים מלאי החיוניות.
שם, כמוה, אני אנונימי. ללא שם. ללא פנים. ללא היסטוריה. שם יש רק עקרונות, או ליתר דיוק היעדר עקרונות. ואין אישיות. אין לחצים. אין פחדים. אין כפרות. אין חלק שלי ואין חלק של אף אחד אחר. יש רק את הריגוש הבולעני הזה, שאני נשאב לתוכו בלא להשאיר דבר, ואת הרגשת החיוניות החיה הזה אותה אני מחפש באופן כל כך נואש.
אבל במציאות? במציאות אני עסוק כל הזמן בלהוכיח לעצמי שיש לי פנים, שיש לי אישיות, שיש לי עקרונות. אני נעשה מלך העקרונות. אני נעשה אדם מלא אישיות. אני נעשה אדם שזוכר כל עלבון כל מחלה וכל תקלה שארעה בהיסטוריה שלו. כך, אני הופך לאדם מתעתע. אחרים אולי יכולים להתבלבל, לראות את הצדדים הרכים שאני מטפח ולחשוב שהם מבינים אותי, אוהבים אותי ורוצים את קירבתי. אבל עליו, על אבי שוכן התהומות, ועלי, לא ניתן לעבוד. למרות שאני מנסה, באמת, בכל פעם אני מרגיש שאולי הפעם, אם אקיים מצווה כזו, אם אגיע להישג כזה או אקבל מעמד כזה, הכל יעבור, ואני ארגיש סוף סוף שאני ראוי, שיש בי משהו, שאני אהוב, ולראשונה אוכל לשאת פני ולחיות עם אלוהים ואנשים...אך גם כשהמציאות אינה טופחת על פני, ואני מצליח להגיע אל המעשה או המעמד הנכסף, שום דבר ממשי לא משתנה, ואז שוב, כמעט בלא ברירה, אני מוצא את עצמי מחפש את המרחב ההוא, המרגש והבולעני, אשר בו מובטחים לי החיים.
הפער הזה מלווה גם את השגרה שלי, שהרי החיים לא מורכבים מרגעי שיא, ואת במרבית הזמן אני חי כ'תקופתי - מתפקד'. מאמין אחרי כל כמה ימים של ניקיון שהפעם אישיותי טהורה. מתכחש לסיפור הגדול. מתכחש להיסטוריה שלי. מצליח 'למחוק' אותה בדומה לדרך בה הייתי מוחק אותה מהמחשב של ההורים: לא הייתי מוחק את כל ההיסטוריה, אלא רק את האיזורים האסורים, המביישים - רק את אתרי הפורנו ואת הרגשות הנלווים אליהם. הם נמחקים. אף אחד לא רואה כי באו אל קירבי. שאר הדברים נשארים על מכונם ביציבות מרשימה 'ומעוררת התפעלות'.
היכן שהוא לפני מספר שנים. שמעתי קול נפץ. כמו הדפדפנים האלה בעבודה שאחרי שגלשת בהם גילית שלאלף עזאזלים, אין לך הרשאה למחוק את ההיסטוריה שלהם. משהו כבר היה בלתי הפיך. החיים הממשיים הפכו לחיוורים. הרגשתי כיצד אני מזניח את האמיתי. את ילדי הקטנים. שם אוזניות ושוקע בעולם ההוא. בחיפוש האינסופי ובריגוש הקוסם. משהו נעשה חלול.
לקח עוד שבוע שבועיים מאותה הנפילה, החלל צמח, עד שלא יכלתי עוד, וביקשתי עזרה.
הצלחתי לשבור את האנונימיות שלי. לעמוד מול המראה ולומר לעצמי – אני מכור לתאווה.
השבירה הייתה קשה. היה לי נוח עם האנונימיות הזו בה התאווה מילאה את חיי. כך, לא הייתי צריך לתת עליה דין וחשבון. נכון, היא הייתה שם תמיד. נכון, היא האפילה על כל דבר משמח שקרה לי. אבל עם זאת, הצלחתי, במעין מעשה קסם של הכחשה, למחוק כביכול את השלכותיה מתוך חיי השגרה שלי.
ההתייצבות מול המראה חייבה אותי להוציא אותה מהאנונימיות הזו ולחשוף אותה לעיניכם, חברי לדרך.
עכשיו, כשאתם רואים אותי, אתם כבר לא רואים רק את היפה, הנעים והנוח אותו רציתי שתראו.
אתם מסתכלים עד התהום. עד האובססיה שלי בגיל צעיר לסוגים שונים של סבון, עד הסיפורים האירוטיים שמוחי היצירתי הצליח לבדות ולכתוב אותם אפילו באמצע אוטובוס מלא אנשים, בשילוב שבין הכחשה ואדישות. עד הכאב הבלתי נסבל שדחף אותי לאשמה מרעילה ורעילה שהרסה בתורה כל אמון פנימי שהיה לי בנשמתי הטהורה.
הסוד האפל יצא אל החוץ, והוא נושא את שמי. חתום בחותמי. מבטא אותי לא פחות מאשר הצדדים הלימודיים שלי. כבר איני אנונימי.
אחד השינויים המעמיקים והמרגשים ביותר שמתרחשים בחיי בתוכנית, הוא התחושה המדגדגת-מרגשת מאחורי העורף כשאתם שומעים אותי מתאר ומשתף את מצוקותי ואת העבר שלי וממשיכים להעריך, ולאהוב, בגלל מה שעברתי ולא למרות מה שעברתי. לא. אתם לא מתעניינים במקום מגורי, בזהותי המקצועית, במספר ילדי ובמעמדי החברתי. אתם מתעניינים בנפשי. בכאב שלה. בתסכול הנורא. ואחר כך גם בהחלמה ובתקווה.
ואני עומד במוקד האהבה הזו ללא כיסויים שיחסמו אותי מלקבל אותה, שהרי אתם יודעים הכל על מה שקורה בפנים, וממש לא אכפת לכם מה שקורה בחוץ. כך, אני בטוח שאיני מרגיש את הסליחה וההבנה בגלל שאני צדיק, או בגלל שאני חכם או בגלל שאני איש ציבור או בגלל שאני אדם בעל מעמד, כסף והשפעה.
ועם הזמן, פתאום אני מרגיש כיצד השינוי העמוק יותר מתחיל להיכנס למציאות חיי. פתאום שם, האנונימיות נראית כל כך חיוורת, ואילו כאן, בקבוצה, דווקא כאשר אני מספר על הפנטסיה הנוכחית או הקשיים בחיי, אני מרגיש את אותה חיוניות, אבל בעומק ובנוקבות. אני חי עם הכאב, עם ההיסטוריה שלי ובגללה. כאן, דרך הקשבתכם, אלי, לא לפוזות בהם אני מתפקד בחיי, אני יכול לחוש מקרוב את בקשתי משכבר הימים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי".
לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן
